"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען..." [במדבר י"ג, ב'] - כך מתחיל הסיפור הידוע כ"פרשת המרגלים", המשתרע על פני שני פרקים בפרשתנו, פרשת "שלח לך". הסיפור נשנה גם בפרק ל"ב, פסוקים ח'-י"ג, וכן במשנה תורה, הוא חומש דברים, פרק א', פסוקים כ"ב-מ"ו, ופרק ט', כ"ג. עוד הוא נזכר במפורש או ברמיזה בספר יהושע י"ד, ז'-ט', ביחזקאל כ', ט"ו-י"ז, ואף בתהלים צ"ה, ח'-י"א, הוא מזמור "לכו נרננה". לכל הדעות יש בסיפור זה, על כל גלגוליו, הבדלים בין מרכיביו השונים ואף סתירות, ובוודאי שאין בפרטיו זהות מוחלטת או חפיפה. הפרשנויות המסורתיות מודות שבגרסות השונות יש הבדלים, אך הן משלימות אלה את אלה, בבחינת "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" [תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ה']. לעתים הם מביאים את המאוחר לפני המוקדם, בחינת "אין מוקדם ומאוחר בתורה" [פסחים ו', ב', ומקומות אחרים]. הפרשנות המדעית רואה גם כאן שרידי מקורות שונים שנערכו, לא עד כדי בלילה מוחלטת, לסיפור אחד. בדרך כלל עוסקים הדרשנים על סיפור זה בהבדלים בין גרסאות כלב בן יפונה ויהושע בן נון לדברי יתר עשרת המרגלים, ובתגובות אלוהים, משה והעם לשמע הדיווחים הסותרים. אני הייתי רוצה להתרכז בעניין "יושבי הארץ", כפי שהם מתוארים על-ידי המרגלים. העשרה מתארים את בני הארץ כ"עזים", ו"ילידי הענק" [י"ג כ"ח], כעם חזק [שם ל"א], "אנשי מדות" [שם ל"ב] ונפילים. ומבחינה סובייקטיבית - "ונהי בעינינו כחגבים וכן נהיה בעיניהם" [שם ל"ג]. כלב ויהושע לא חולקים על העובדות בדברי העשרה, אלא על ראייתם הסובייקטיבית-פסימית, בניגוד מוחלט לראייתם האופטימית של כלב ויהושע, באמרם "אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו (בצידה) הם, סר צלם מעליהם וה' אתנו, אל תיראום" [י"ד, ט']. הפרשנות המסורתית מגנה את העשרה, כמובן, ובכל פה, ומרימה על נס את כלב ואת יהושע בן נון על אומץ ליבם ועל נחישותם. בימינו הם היו למופת להשתלטות על הארץ ויישובה. אני מבקש לציין פן נוסף בדברי כלב ויהושע - זלזולם (המשתמע) ביושבי הארץ. זלזול זה עבר בירושה למנהיגי הציונות, אשר לפחות חלקם, אם לא התעלמו בחזונם מיושביה המקוריים של הארץ כליל, הם ראו בהם אבק אדם, ובודאי לא חשבו שהתנגדות ערבית-פלסטינית תמנע את הגשמת הציונות. ואכן, למרות התנאי המפורש בהצהרת בלפור, שלפיו הקמת הבית הלאומי בא"י לא תפגע בזכויות יושביה הלא-יהודים - זכויותיהם נפגעו, ובצורה הקשה ביותר. המודעות לכך הולכת וגוברת גם בצד היהודי של המתרס, ואנו עדים לכך באופן ברור ואף טראומתי לאחרונה. יש שאלה אשר חייבת להישאל, ורבים מנסים לטאטא אותה אל מתחת לשטיח: לאיזה טווח זמן תמשיך מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית-דמוקרטית, אם לא יבינו מנהיגיה שהערובה היחידה להמשך הקיום כאן (וכציוני אני תומך בזכות היהודים כבזכות הפלסטינים להגדרה עצמית), היא הכרתם הכנה בכך, שלמרות העבר הטראגי עבור שני העמים כאן, אשר הרגו זה בזה ברבבותיהם - יש לחסל את הכיבוש הנוכחי, ולהגיע במהרה לפתרון שתי המדינות לשני העמים. בכל אחת מהמדינות יחיה מיעוט בן העם השני, אשר יחיה בשלום עם הרוב, וייהנה מזכויות דמוקרטיות מלאות. רק אז, תחדל הארץ לזוב דם, ותהיה אכן ארץ זבת חלב ודבש [י"ד, ט'] ולכל יושביה. אמן.