היסטוריה
תחילת המאה ה20, הפוליטיקה ברוסיה הצארית גועשת ורועשת. מלחמת יפן-רוסיה, העימות בין הליברלים והריאקציונרים בעיצומו, מהפכת 1905 ו "יום ראשון העקוב מדם", הקמת הדומה (הפרלמנט הרוסי). הרחובות תוססים והדם נשפך, ואת האווירה חותכים כמה וכמה סכינים ועטים. ובתווך, כמו תמיד, עומדים היהודים כמו אותו השעיר על שפת צוק העזאזל ונזרקים פעם אחר פעם לתחתיתו. התירוץ הקבוע לכל מחדל וכישלון משני הצדדים. כמה נוח, "הכה את היהודים והצל את רוסיה".
שיאו של תהליך זה ולידתו של ה"קשר היהודי" לתוך הפופוליזם הפוליטי באירופה היה כמובן הפצתו ועריכת גרסתו הרוסית של "הפרוטוקולים של זקני ציון", אך מכל מקום אין כאן משהו חדש, אנטישמיות זו היא המשכו הטבעי של הסטריאוטיפ היהודי עוד מראשית הנצרות ואף לפני כן:
"הפרוטוקולים מייצגים נאמנה את הסינתזה בין שנאת ישראל המסורתית, הקשורה לחברה הפולנית והרוסית עד המאה ה-18, ובין שנאת ישראל והאנטישמיות המודרנית פרי המאה ה-19 -
(האוניברסיטה הפתוחה, אנטישמיות ושנאת ישראל, יח' 7, עמ' 168).
במזרח אירופה השקפה זו הזינה באופן נוח ביותר אנטישמיות משמאל ומימין. מצד אחד היהודים כנצלנים, סוחרים חסרי מצפון הגוזלים מהאיכר והפועל ככל יכולתם, אימפריאליסטים שמטרתם הוא כל הגלובוס ונשקם הוא הזהב, ומצד שני כאיום על הלאום שבו הם יושבים, מהפכנים אופורטוניסטים, מעוררי מהומות, כשכל פעולותיהם מנוהלים ע"י ממשלת צללים בעלת מטרה שטנית כזו או אחרת.
אך עד מלחמת העולם השנייה התפזרה הפופולריות החדשה של ה"פרוטוקולים" ממזרח אירופה למערבה (שם בעצם נולדה) ופעלה ככוס מים קרים לצמא האנטישמית ההולכת וגוברת. הוגי מאבק הגזעים מחד וסוציאליסטים רדיקלים מאידך העמידו שוב ושוב את ה"קשר היהודי" כפלטפורמה לטיעוניהם, והיהודים הפכו לאויבי כל.
אנטי ציונות כאנטישמיות והחזית הערבית
אם היו כאלו מהוגי הציונות האופטימיסטים שראו בהקמה של מדינה יהודית תרופת פלא לאנטישמיות הרי באה המציאות וטפחה על פניהם. הסתבר שדווקא ההפך הוא הנכון:
"אין כל יסוד להניח שקיומו של מרכז מדיני יהודי, קיומה של פעילות יהודית מדינית וחברתית מכוונת וקולקטיבית, ישברו את רצף הסטריאוטיפיזציה או את מרכזיות היהודים בתודעת הבריות. אם לשעבר היה צריך להמציא את "זקני ציון", אלא היושבים במקום סתר ונפגשים, כביכול,אחת לשנה בלילה, בבית הקברות הישן בפראג, כדי לתכנן את מזימותיהם של היהודים להשתלט על העולם - הרי בזמננו אין צורך בכך... די להכריז שההסתדרות הציונית וממשלת ישראל , שהן ריאליות ופעילות בתחומים השונים.הן הן המרכז של "זקני ציון" הממשיכים וטווים את תוכניותיהם." -
(שמואל אטינגר, האנטישמיות בעת החדשה, עמ' 227)
עם ההצלחה המסחררת של מדינת ישראל הצעירה בכל התחומים החלה לחלחל האנטישמיות של ה"קשר היהודי" לתוך העולם הערבי, בעידוד והכוונה של הפטרונית בריה"מ:
"מעמדה ועוצמתה של ברית המועצות גרמו כי בין הכוחות שהביאו לחידוש האנטישמיות, לאחר מלחמת העולם השנייה, היא תופסת מקום בראש. היא הראשונה שהחלה להפיץ את הפרוטוקולים החדשים של "זקני ציון", את הטיעונים בדבר הקשר הציוני הבינלאומי, בדבר שליטת היהודים בכספים, בתקשורת ובמדיניות של העולם המערבי. היא היא שטיפחה את האידיאולוגיה האנטישמית החדשה בעוצמה רבה ובעקבותיה הלכו המדינות המתפתחות וראש לכל העולם הערבי." -
(שם, עמ' 231)
הצלחה מהירה ומעוררת קנאה זו של מדינת ישראל. ההתפתחות הטכנולוגית, הדמוקרטיה היציבה והזיקה למערב מדגישות את המיקום הגיאופוליטי של ישראל בין ישויות עוינות ומפגרות, ומעוררות צורך מתמשך של שכניה:
"הצורך ב"שעיר לעזאזל", כלומר הניסיונות לתרץ את האיטיות שבהתפתחות הכלכלית ובחברתית, או את כישלון התוכניות העצומות, על-ידי "תככים של גורמים זרים" הרי זו נטייה מקובלת בחברות בעלות מתח אידיאולוגי גבוה. מכאן שהאשמת "הציונות הבינלאומית" במזימות נגד האומות המתפתחות נקלטת מהר ובקלות בחברות הללו. ביסודה זוהי מורשת אנטישמית ישנה, ולכן אין תמה שבמקרים רבים מתרגמים (בחברות אלו) את הספרות האנטישמית האירופית מין המאה ה-19, את "הפרוטוקולים של זקני ציון" וכו'... קיימת בזמננו אינטנסיפיקציה של האנטישמיות בלבוש של אנטי ציונות, שכן בנוסף לאמור לעיל, עצם קיומה של מדינת ישראל, פעולתה, והישגיה המרשימים בכמה תחומים, מתבלטים ביתר שאת על-רקע כלשונן של רוב המדינות המתפתחות, ונוח להסביר הן את הצלחת ישראל והן את כישלון המדינות המתפתחות ב"קשר בינלאומי", מזימות וכו' -
(שם)
האנטישמיות של ה"קשר היהודי" התקבלה בעולם הערבי בזרועות פתוחות ובלי שום עוררין. אלפי מהדורות של "הפרוטוקולים" הודפסו ושוכנו בכל ספרייה ביתית שמכבדת את עצמה. תוכניות טלוויזיה, הרצאות, הטפות וכו', ה"קשר היהודי" הפך לחלק אינטגראלי מהתרבות הערבית הן במזרח התיכון והן במערב:
"העולם המוסלמי מאמין בעלילה הזאת, גם אם יש כמה אינטלקטואלים מעטים המודים בחצי פה שאולי מדובר בזיוף. רק באחרונה פגשתי בבית חולים גדול בארה"ב רופא אמריקני ממוצא לבנוני, מעיירה נוצרית ידועה. לשאלתי אם הוא מכיר את הפרוטוקולים של זקני ציון השיב שהספר מצוי בספרייתו, הוא כמובן בקיא בו, ואכן מאמין בו. זה חלק מהתרבות שלנו, אמר באנגלית מצוינת במבטא אמריקני, ולא מצמץ." -
(הדסה בן עתו, העם היהודי שותק. שוב)
אך כמה שזה ישמע מוזר יש בטענות הערביות מין האמת. מדינת ישראל מתוקף ערכיה ובעיקר ממציאות מיקומה הגיאופוליטי נמצאת בחזית עימות בינלאומי בין ערכי ההומאניות והדמוקרטיה המערביים לבין הפונדמנטליזם האנטי-הומאני של האיסלאם. אכן יש כאן "קשר" בינלאומי של מדינות (גם אם הן שוכחות את זה מפעם לפעם) הרואות דווקא בחיים ובחרות הפרט ערכים קדושים כנגד המוות, השוביניזם והשנאה של לאומני האיסלאם.
לסיכומו של עניין, עד כה הנשק הסברתי זה לא הופעל מספיק אך מדינת ישראל במלחמתה ההסברתית מחויבת להשתמש בו. מדינת ישראל חייבת לחשוף את האנטישמיות החבויה בדברי הערבים. לא רק בדברי הנשיא האירני הנוכחי וגרורותיו, שם הדברים גלויים, אלא אף בדברי המנהיגים המתונים לכאורה, שם אנטישמיות זו מצופה בערפל פוסט מודרני של אנטי ציונות:
"... הסטריאוטיפיזציה והניסיון להחיל את הדימוי השלילי של היהודי האינדיווידואלי על הקולקטיב היהודי. כלומר, המתיחות העוינת, מורשת ההיסטוריה האירופית, מועתקת לימינו ומושלכת על הכלל היהודי. כיום יותר מאשר אי פעם ברור שאנטי ציונות ואנטישמיות חד הן. יותר נכון: האנטי ציונות היא המשך היסטורי ופסיכולוגי ישיר של האנטישמיות" -
(שמואל אטינגר, האנטישמיות בעת החדשה, עמ' 227)
אנטי ציונות כאנטישמיות והחזית המערבית
רק המילים הם אלו שהשתנו, אך גם מאירופה הישנה והטובה לא נעלמה האנטישמיות כלל וכלל, ואם לא די לה לישראל בחזית אחת מול העולם הערבי הנה פתחו לה בעלי בריתה לכאורה, חזית נוספת מעורף. חזית שהיא בגדר בגידה ואף בגדר התאבדות.
לא הרבה זמן מאז קיבלה על עצמה אירופה כולה את הערכים ההומאניים כשרק בשולי השוליים הפוליטיים משחקות דמויות ספורות משחקים נוסטלגיים של עריצות ודיקטטורה, והנה תפחו שוליים אלו בעזרת אבקת הרלטיביזם ומאיימים להשתלט על השיח הפוליטי כשהם חוסמים כל ביקורת בעזרת האל החדש: "תקינות פוליטית".
השמאל האירופי על שלוחותיו הישראליות נוהה כמו עיוור אחר הליברליזם הקיצוני בעודו כורת הוא את הענף שעליו הוא יושב. בשם קבלת האחר הוא מכניס תחת חסותו באופן פרדוכסלי את השוביניזם, הדתיות הפנאטית, הגזענות, השנאה לאחר ובמיוחד את האנטישמיות שממנה הוא כל כך אוהב להתנער.
כשמדינת ישראל הייתה עוד בחיתוליה הריע אותו השמאל לדוד הקטן כשהוא מביס את גוליית הערבי, אך אותו דוד מאס בלהיות קטן ולפחד על נפשו ובמאמצים רבים הפך לדוד המלך, וכעת התהפכו היוצרות ובעיניהם המתחסדים הפך הוא לגוליית בעצמו. יהודי? חזק? הרי זה לא יעלה על הדעת.
אנטישמיות ה"קשר היהודי" מגלה כאן את פרצופה המכוער. הכול באשמת מדינת ישראל והכיבוש כמובן. כל צרות ועימותי העולם מקורם לא אחר מאשר בסכסוך הישראלי\פלשתיני כשכמובן רק גוליית הישראלי יכול לסיימו באקט של חזרה בתשובה. ה-11 בספטמבר הוא מזימה ציונית, הכריז האירני בפני כול העולם והגינוי כמו הסנקציות מגומגמים למדי.
רק לפני חודשים אחדים, במסיבת עיתונאים הכריז נשיאה של טורקיה (מדינה חילונית לכאורה המועמדת לחברות באיחוד האירופי!!!): "הסכסוך הישראלי-פלשתיני אינו מוגבל רק למזרח התיכון. הנושא הזה הוא מקור לבעיות גם בחלקים אחרים של העולם. זו הסוגיה המרכזית המהווה איום רציני על העולם". כל העימותים באפריקה, הפיגועים בעירק ואפגניסטן, הרג הסונים בשיעים וההפך, הקווקז, צפון קוריאה, הפיראטים, המחתרות בדרום אמריקה, ברוני הסמים במכסיקו וכו' וכו', הכול מעשי ידי "זקני ציון". זקנים עסוקים ושטניים שכמותם.
לסיכומם של דברים, התנגשות הציוויליזציות היא מצב קיים. הציוויליזציות הנמצאות כעת בעימות מכריע וחובק עולם הם המערבית והערבית כשבחיל החלוץ המערבי, לפני המחנה, שייכת ולא שייכת, עומדת מדינת ישראל בעודה נלחמת הן בחזית, אל מול האנטישמיות הגלויה של הפונדמנטליזם האיסלאמי, והן בעורף, אל מול האנטישמיות הסמויה של השמאל האירופי המסתירה את פניה תחת מסווה זכויות האדם והאנטי-ציונות.
לאור זאת אין לנו בררה, אלא לנצח.
