שאלתי חכמים ונבונים וזו השאלה: האם מותר להחליף שבויים? תשובה: אין פודין שבויים יתר מכדי שוויים. במשנה במסכת גיטין (ד, ו) מוזכר שאין פודין שבויים יתר מכדי שוויים. ודאי זו מצוה גדולה מאוד לפדות שבויים, כמסופר בגמרא (בבא בתרא ח, א-ב) שהמלך שבור מלכא נתן כסף למצווה רבה והחליטו שהמצווה הרבה ביותר היא פדיון שבויים, שהרי יש שם רעב, חולי, סכנת מוות וכו' (ראה רמב"ם הלכות מתנות עניים ח, י).

ובכל זאת, תקנו לא לפדותם יתר מכדי שוויים ולא לשלם יתר על המידה. מדוע? הרי זו מצווה גדולה?

הגמרא מביאה שתי סיבות (גיטין מה, א): א. שלא יגרר מזה מצב של שבויים נוספים, אם תשלם הרבה כסף, יחטפו עוד. כשאתה משחרר שבוי זה, אתה מקלקל לאחרים העלולים להחטף. אומנם ככלל, מצווה שלפנינו קודמת, אך זו תקנת רבותינו שתיקנו מפני תיקון העולם, שיש אחריות לא רק על האדם אלא גם על העולם. אין לתקן לזה אם אתה מקלקל לעולם. ב. דוחקא דציבורא. הציבור יוציא כספים ובסוף יהיה דחוק ולא יהיו די כספים לצרכים אחרים לחיי היום יום (גיטין מה, א). יש נפקא מינה, אם למשפחה מותר לפדות יתר מכדי שווים. תלוי בטעמים, אם הטעם הוא דוחקא דציבור - מותר, אם הטעם הוא גרירה - אסור. על כל פנים, שני הנימוקים שייכים היום. א. גרירה. אם תשחרר מחבלים רבים תמורת שבוי אחד, המחבלים ימשיכו לרצוח ואם יפלו בשבי, יחטפו ילדה קטנה כדי לשחררם. יוצא שאתה מציל את זה ומסכן אחרים שקיימת סכנה שייפגעו. ב. דוחקא דציבור. שחרור מחבלים ממלא את הארץ ברוצחים שיפגעו בצבור. ידוע הסיפור על המהר"ם מרוטנברג ('ים של שלמה', גיטין ד, י), שרצה ללכת לעלות לארץ, נכלא בבית סוהר במגדל אייגזהם ותבעו בעבורו כופר ענק. הקהל היה מוכן לשלם על-פי מה שכתוב בתוספות שעבור תלמיד חכם כן משלמים הרבה כסף. אכן, רבי יהושע בן חנניא ביקר ברומא בבית סוהר, ראה שם תינוק ואמר, "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו" (גיטין נח, א). מדוע כל ממון, הרי אין פודים יותר מכפי דמיהם? עונים התוספות, תלמיד חכם, זה מיוחד. אין זה דוחקא דציבור, זה טוב לציבור (גיטין מה, א ד"ה דלא ליגרבו ולייתו). אבל המהר"ם מרוטנברג אמר בענוותנותו, אם תשלמו עלי, מחר יחטפו את כל הרבנים, ויכלה הממון בכל הגולה. מוטב שתאבד מעט חכמה וינצלו כל חכמי ישראל (שיטת רמב"ם ורי"ף שלא הביאו דין התוספות). ואכן, המהר"ם נשאר במגדל. התשב"ץ, רבי שמעון בן צדוק, היה מבקר אותו ושואל אותו שאלות, וכן בעל ההגהות מיימוניות. אכן, יש לעשות חשבון. לא רק חשבון רגעי, אלא לטווח רחוק. כל זה לא כל כך שייך לזמננו. הכל נכון, אך עתה ישנו נתון נוסף. בגלות, מה יכולנו לעשות? כעת יש מדינה, ומדינה לא עושה משא-ומתן על שבויים. יש לנו צבא, יוצאים למלחמה גם כדי להציל אדם אחד. כשנשבה לוט, אברהם אבינו לא עשה משא-ומתן, אלא גייס צבא, סיכן שלוש מאות ושמונה עשרה אנשים בכדי להציל אחד (בראשית יד, יד). זה שייך לגדרי מלחמה. כאשר "וישב ממנו שבי," שבויה אחת מהערב רב, משה רבנו גייס את כל הצבא על-מנת להצילה (במדבר כא, א-ג ורש"י שם). וכן דוד המלך, כדי להציל את בני משפחתו בצקלג. מעשה שנחטף מטוס ועוכב בירדן זמן רב. היה שם גאון, הרב יצחק הוטנר בעל ספר 'פחד יצחק'. הוא היה קרוב משפחה של רבנו הרב צבי יהודה, וביקר אצלו. שאלו רבנו, באיזו חברת תעופה הוא טס. ייעץ לו לטוס בחברת אל על, שמוגן שם. הוא טס בחברה אחרת והמטוס נחטף. היו שהציעו לעשות משא-ומתן נפרד עם המחבלים בכדי לשחרר את הג"ר יצחק הוטנר. פסק הג"ר יעקב קמנצקי מאמריקה שאין זה פדיון שבויים, אלא גדרי מלחמה, שאין נכנעים לטרור (ראה ס' 'בעקבי הצאן' מהג"ר צבי שכטר עמ' רו). במלחמה מסתכנים רבים בכדי להציל אדם אחד. בדומה לזה, קיים נוהל "חניבעל", אם חוטפים חייל יורים על החוטפים אע"פ שהחייל עלול להיהרג מזה. אלו גדרי מלחמה. פעם עשו פעולה צבאית כדי לשחרר ילדים במעלות וזה לא עלה כל כך יפה, נהרגו עשרות ילדים, אבל ככה פועלים. בחטיפת מטוס "סבנה", עשו משא-ומתן למראית עין, שלחו טכנאים לטפל במטוס, הם היו חיילי צה"ל מחופשים, והמבצע הצליח ב"ה. גם לפני מבצע אנטבה, לא עשו משא-ומתן. במלחמה כמו במלחמה. לא עורכים משא-ומתן, אלא תוקפים. ככה צריך לנהוג. חייל צריך לדעת שלא נפקיר אותו. אבל לא נחליף שבויים. כאשר יראו אויבינו שאנו לא נותנים כלום בשביל חטופים, יפסיקו לחטוף (ראה שו"ת 'שאילת שלמה' ח"ב, ס' תמד ובס' 'מחיל אל חיל' ח"א, עמ' 303-301).