בן ציון יהושע זכה לכבוד הראוי - ובטקס חגיגי במגדל דוד העניק לו ראש העיר ירושלים,
ניר ברקת, את עיטור 'יקיר העיר ירושלים'. הקהל הריע, בנצי התרגש, וכולנו ידענו: "אין ראוי יותר מבן ציון יהושע לכבוד הזה".
במסיבת רבת משתתפים בבית אב"א בירושלים, חגגו לבנצי את זכייתו למעלה ממאה חברים. את הערב הצבעוני הנחה
בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים. את האירוע פתח מייסד בית אב"א, ד"ר שלמה חי חיזק.
פרופסור נורית גוברין, חוקרת ומבקרת מן השורה הראשונה - הציגה מלאכת מחשבת של ניתוחים ספרותיים ועמדה על המורכבות של סיפוריו, על יכולתו של בנציון יהושע לספר סיפור, ושמה דגש על החושניות בסיפוריו. המספרת צילה זנבר-צור סיפרה מסיפורי העם של מולא רפאל יהושע-רז, אביו של ב"צ יהושע. לאורך כל הערב שרו הזמרת רילי והמלווה המוסיקלי נעמן טל מחרוזת שירים לירושלים.
המרצה המרכזית בערב, פרופסור גוברין, כלת פרס ביאליק למחקר הספרות. היא ניתחה בדרך מקורית קטע מן הספר "שתיקת התרנגול", שבו מתוארת האם כאשר במטבחה מורידה סלסילה אל האב במורד הבית, והוא טוען את הסלסילה עבורה בירקות ופירות כמעשה חושני ממש. האם מתוארת כמְתַנה אהבים עם העגבניות והמלפפונים, ממששת אותם, והכול בפרשנות פרוידיאנית של הגבר הטוען את הסלסילה שהיא בית קיבול נשי.
הסופר אלי עמיר תיאר בלשון ציורית את הילדות המשותפת, את חבורת הנערים שעליה נמנו בן ציון יהושע, אלי עמיר, דן בניה סרי ואורציון ישי - נערים עובדים שלימים הפכו לסופרים וליוצרים, כולם למדו בבית ספר ערב "דעת" לנערים עובדים.
אורציון ישי סיפר על תקופת נעוריהם,על ילדותו ב"אוהל משה", לעומת ב"צ יהושע בן שכונת הבוכרים. הוא תיאר חוויות מאותה ירושלים ישנה, וקרא קטעים מסיפוריו של בנציון יהושע. במהלך הערב הצגתי ניתוח לספרו של בנצי "פורצי גדר" - וקראתי מקאמה לכבודו.
אות יקיר העיר הוא הזדמנות לומר מקצת שבחו של בן ציון יהושע: בנצי הוא מספר ירושלמי מובהק. את הקריירה הספרותית פתח בקובץ סיפורים שטבע את חותמו על שאר הספרים שבדרך: הקובץ "עיר באופק", סיפורים ירושלמים קסומים ומרגשים. הוא שימש בעבר מנכ"ל הוצאת מאגנס, וכן יצא בשליחות לשכת הקשר "נתיב" למדינות המוסלמיות במרכז אסיה לשליחות הצלה של יהודים. כן סייע בחילוץ כתבי יד עתיקים עבור הספרייה הלאומית. ספרי המחקר שלו על קהילות אירן ואפגניסטן היו לשם דבר, ובקרוב יתפרסם מחקר חדש שהוא שוקד עליו.
מי שעקב אחר המסלול הספרותי של בן ציון
יהושע מצא עצמו מיטלטל בין קובצי סיפורים לבין רומנים חושניים וסוערים כמו "שתיקת התרנגול" ומילואים בשדות האורז" לבין ספרי מחקר וקובצי סיפורי עם. יוצר רב תחומי וצבעוני מאד, ירושלמי מאד, נסחף למחוזות שנעים בין קודש לחול, בשבילי הרפתקאות וסיפורים אנושיים מרתקים.
כששואלים אותו מה דרכו, מה מניע אותו, האם כל רצונו בכתיבתו - לתאר את מעמקי הנפש של העיר הקדושה ירושלים- הוא עונה ענווה ובאהבת ירושלים אמיתית - וכך סיפר בן ציון יהושע לחבריו: "ירושלים של ילדותי הייתה בנויה מעגל בתוך מעגל - הבית, החצר, השכונה והעיר ירושלים. עין אחת צחקה והעין השנייה הזילה דמעה. החצר של ילדותי הייתה בימת החיזיון של החיים. שמחה ועצב, קולות צחוק וזעקות של עצב ויגון. במרכז החצר עמדו המטבחים שצמחו כפצעי בגרות עם גגות פח ובתוכם פרימוסים גועשים. לא היו ימים יפים כמו ההכנות של ערב שבת בחצרות ירושלים. מטבח מטבח ותבשיליו".
בנצי מיטיב לפרט והלבבות הומים: "מטבחי הבוכרים הפיצו את ריחות האושפילאו. מטבחי האשכנזים השיטו לחלל את ריחות הגעפילטע פיש והצ'ולנט. מעל הפתיליות במטבחי הספרדים עלו ריחות מרדימים של נפט, שם התבשלו הסופריטו והמג'דרה ונאפו הבוריקיטס ובלילות שבת עלו מן המטבחים ריחות של חמין שכללו מעיים ממולאים ופסוליה המתבשלת לצד רצועות בשר, מעיים ממולאים בטחול, עצם רבודה בלשד, תפוחי אדמה וביצי חמינדוס חומים. בציר הדגים שטו והתבשלו על אדי הסמובר סרדינים טריים מימה של יפו והעלו ניחוחות של פלפל שחור והרבה קינמון עד שהעצמות נימוחו בפה. במטבחים אחרים קיפצו על מחבתות זרעונים וקליות הקרויים בפי העם פפיטס".
כששואלים את בנצי על חוויותיו כילד הוא עונה: "ילדים התקהלו בחצרות סביב זוגות נעליים שאותן צחצחו ומירקו לכבוד שבת. צליל מתוק של מכתשי נחושת צלצל ובקע והדהד בדנדונים וריחות התבלינים המתנפצים מלאו את חלל האוויר. ריחות תבשילי השבת של כל עדות ישראל נישאים ועולים למרומים, מתמזגים זה בזה ומסירים מחיצות, מתלכדים ומוליכים את עם ישראל לקראת שבת המלכה. מדי בוקר עלה מתנורה של אימא 'ריח של לחם חם', ארומה מופלאה שמלווה אותי כל חיי".
האם הוא זוכר חוויה מיוחדת מירושלים הישנה? בנצי חוזר לשכונת הבוכרים: "קשה לשכוח את מולא מאיר שמש. מעבר לרחוב הופיע כדרכו מדי ערב שבת מולא מאיר שמש, כרוז השכונה, לבוש קפטן משי לבן ונעליו מבהיקות. תקע והכריז שבת! שבת! שבת! לשמע קריאותיו נסגרו החנויות על מנעול ובריח וכהרף עין ירדה השבת על השכונה. אני הילד צעדתי לצד אבי בדרכנו לבית הכנסת ובידינו ענפי בשמים שהדיפו את ריחם למרחוק. ירושלים של מטה לבשה נשמה יתירה, הכניפה, ונישאה מעלה מעלה.
בשכונת הבוכרים למדתי שיעור מאלף אחד. לא רק לעושר יש דרגות של עשירים יותר ועשירים פחות. כאן למדתי כי גם לעוני יש דרגות. גם העניים המרודים היו שמחים בחלקם ואמרו 'תודה לאל'. נדמה היה לי שאנו העשירים בשכונה, כי אוכל לא חסר לנו. ממרחק השנים אני יודע כי היינו דלפונים אך שמחנו בחלקנו".
אילו ערכים משפחתיים ספג בילדותו? בנצי מתרגש: "גדלתי בבית של מספר סיפורים ורוחו שורה עד עצם היום הזה על כתיבתי. אבא סיפר לנו סיפורים בעיצומו של החורף. כל המשפחה התכנסה מתחת לשמיכה גדולה. רק אימא הייה מנוזלת ומשתעלת, רצה הלוך ושוב למטבח שבחצר וחולטת תה ירושלמי מתוק מן הסמובר. מוזגת סחלב חם שעליו זרתה אבקת קינמון, פירורי קוקוס, צנוברים ואגוזים כתושים. אבא שתה תה מתוך קערות עמוקות, גנח גניחות של הנאה".
את אמו הוא מתאר בסופרלטיבים ובעיניים דומעות: "גדַלתי בבית של אימא צדקת שצמה בימים שני וחמישי והתפללה השכם והערב ליד המזוזה לשלום העולם. אימא הבינה אל נכון את מצבנו. זכור לי ליל סדר של מלחמת העצמאות, שהתקיים בנו 'הא לחמא עניא'. אימא טיגנה קציצות חובזה כמנה עיקרית לליל הסדר. נדמה לי שזה המעדן הנפלא ביותר שאכלתי מעודי בליל הסדר.
אימא לא הייתה אישה מן העולם הזה. היא באה מהעפרונים, מהיונים, מהצוללות ומרוחותיה של ירושלים. בוקר בוקר היא קמה בשלוש, הדליקה את מנורת הנפט, נטלה בקפידה את ידיה והתעטפה בשאל לבן עשוי צמר כבשים והתייחדה שעה ארוכה מול המזוזה בתפילת יחיד מאולתרת... לאחר מכן היא לשה את הבצק, נתנה לו לתפוח ורדתה אותו בתנור. הרחתי באימא את ריחות הלחם הטרי ושרף העצים הבוערים. מסינרה הפרחוני עלו ריחות של דייסת סחלב חם, שזרו עליה קורט קינמון, זנגוויל, ציפורן ורסק אגוזים וקוקוס. היא לא רק עסקה במיסטיקה אלא גם הייתה רופאה עממית לשכנים שלנו. היא ידעה לבחוש סמי מרפא, וידעה סודו של חוקן משחרר וכוסות רוח למי שחי. היא ידעה להשקות במי סוכר כסגולה נגד פחדים. רופאה של גוף ונפש. זאת האישה היודעת לומר כי חייו של אדם הם דרך קצרה המשתרעת בין שני בכיות - בכי ראשון אנו בוכים בבואנו לעולם ובכי שני הוא בכי הפרידה של ההולכים אחרי הארון.
פעם משכתי בסינרה ושאלתי: אימא, למה את מאכילה את היונים והעפרונים? למה הן לא מחפשות מזון בעצמן? והיא צבטה על לחיי צביטה של אהבה ואמרה: בעלי הכנף הן נשמות אבודות המחפשות תיקון. הן תלויות בין
שמים וארץ ועדיין לא נפתחו בפניהן שערי גן עדן. הנשמות נעות ונדות בעולם עד ששערי שמים ייפתחו בפניהן. או אז הן יזְכרו לטובה את הבית שלנו, את החצר שלנו, את השכונה שלנו ואת ירושלים האהובה שלנו ויבקשו עלינו ברכה. כשהיונים והעפרונים ייעלמו מן העולם גם בני אדם לא יהיו קיימים עוד".
מה יש ליקיר ירושלים לומר על עירו, על יצירתו הירושלמית: "לא התיימרתי להעלות את ירושלים של מעלה או את ירושלים של מטה אלא את ירושלים שלי, עירי האהובה. ירושלים שעין אחת בה בוכה והשנייה צוחקת. ירושלים של מחוזות ילדותי, שעם כל הקשיים שהיו בה מצאתי בה הרבה צבעוניות, ואני הלכתי וליקטתי את המראות הקסומים של עירי. אם דבריי ניתנים לפירוש מיסטי בבחינת ירושלים של מעלה, הרי אין מאושר ממני".
את דבריו של בנצי ליווה עצב על היעדרה של דמות מרכזית בחייו: "התואר שלי והספר החדש שלי - הכול מוקדש לאשתי האהובה תקווה, שאיתה חייתי ארבעים ושמונה שנים והיא הלכה לעולמה בטרם עת. תקווה לא רק הייתה אישה אהובה, אלא גם חברה לחיים והקוראת הראשונה של יצירותיי. אני מקווה שהמבחר שבחרתי הוא לרוחה. פרפראזה מדברי ר' עקיבא על אשתו האהובה רחל אולי תוכל לשקף משהו: 'שלי ושל ספרי - שלה הוא'.
