איך יודעים שהדמוקרטיה בסכנה?

השבוע נערך כינוס של מורים לאזרחות, ביוזמה "מלמטה" של מורים מרחבי הארץ. חשנו שנמצאים בסכנה מקצוע האזרחות והערכים שעל בסיסם בחרנו במקצוע, ושהסכנה למקצוע האזרחות - היא סכנה לדמוקרטיה. הצטברו טענות מפי יושב-ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ד"ר צבי צמרת, שמקצוע האזרחות מדגיש את הערכים הליברליים על פני ערכים לאומיים, וטענות המכוונות להצרת החשיבה הביקורתית - הבסיס לתפישת העולם הדמוקרטית. איך יודעים שהדמוקרטיה בסכנה? יש סימני אזהרה המגיעים מלמעלה - מדרך התנהגות השלטון, ואחרים מגיעים מלמטה - התנהגות "העם" והאווירה ברחוב, ירידה עקבית באחוז המצביעים בבחירות, ראיית הפוליטיקה כעניין מאוס, וסימנים נוספים שניתן לראותם בתווך שבין הרחוב לשלטון - במערכת החינוך. כל המערכות קשורות זו בזו - השלטון מכתיב תוכניות לימודים וקובע נורמות וערכי מוסר מקובלים, הרחוב משפיע על השלטון, והתלמידים והמורים סופגים חבטות מהשלטון ומהרחוב, ומשנים את הכיוון בהתאם. האיתות על סכנה לדמוקרטיה מצד השלטון בולט כאשר ערכים דמוקרטיים נתפשים כאיום על המדינה: הפגנה נגד מבצע צבאי, חברת כנסת המביעה דעות חריגות, התבטאויות ביקורתיות של אנשי רוח. כאשר אלה מושתקים בנימוק של סכנה למדינה - אנחנו בבעיה. מהרחוב מגיעים סימני האזהרה באמצעים בולטים יותר: "מוות ל...", "כהנא צדק" ושאר סיסמאות על קירות, הפגנות נגד "זרים", פיגוע במועדון הומוסקסואלים, תגובות אלימות לדעות חריגות. כאשר "ליברל" או "לוחם זכויות האדם" וארגונים הזוכים לשמות תואר כאלה, הופכים סמל לסכנה ומושא לרדיפה, אז יודעים - הדמוקרטיה בסכנה. הדמוקרטיה אינה יודעת להיות "לאומית". היא אוניברסלית. ערכיה אינם בלעדיים לעם מסוים, ואינם זכות-יתר למוצא אתני אחד. כחוקי המתמטיקה - אם אינם נכונים תמיד, הם אינם נכונים כלל. החינוך, תוכניות הלימודים והמחלוקות סביבן - הן "נייר לקמוס" רגיש המגיב היטב לסכנה. הטענות על מטען עודף של "ערכים ליברליים" על חשבון לאומיות ואהבת המולדת, ועודף שעות במקצוע האזרחות - הן סכנה אמיתית, נורת אזהרה מהבהבת בעוצמה. ערכים לאומיים, יהודיים וציוניים, מצויים בשפע במקצועות כספרות עברית, תנ"ך, היסטוריה (כשני שלישים היסטוריה יהודית), "מורשת", "מסע ישראלי", "הכנה לשירות צבאי", ימי "מורשת קרב" (בהדרכת חיל החינוך), "ימי ערבית ומזרחנות" (בהדרכת חיל המודיעין), מסע לימודי לפולין, וחגים וטקסים שבהם מושקע מאמץ חינוכי נכבד. בבתי ספר רבים פותחים את היום בשירת "התקווה", ובכולם מחויבת הנפת דגל המדינה. אם אחרי כל אלה תלמידינו אינם לאומיים די הצורך, או מנוכרים ליהדותם ולתנועה הציונית ונאמנותם למדינה מוטלת בספק - אזי משהו לקוי מאוד במערכת. ערכים הומאניים, דמוקרטיים וליברליים, לעומת זאת, מצויים... ובכן... כמעט אך ורק במקצוע האזרחות. סיסמאות כ"הזכות לכבוד והחובה לכבד" אינן תוכנית לימודים. "ואהבת לרעך כמוך" הוא בריסטול על קיר הכיתה, לא דרך להקניית ערכים. המורים לאזרחות עומדים, אפוא, כסכר בפני התפרקות הדמוקרטיה, זו שמשמעותה ערכים ודרכי חשיבה, ולא זו שמובנה הוא הכרעת הרוב והליכה על-פי כיוון הרוח. מצד אחד ניצבים המתחים הקיומיים והכמיהה המוכרת ל"איש חזק", הצורך בנקמה והפחד המוזנים בקביעות בידי גורמים רבים - ומשתרשים בקרקע הצמאה של גיל הנעורים המחבב קצוות וסולד מתשובות מהוססות. מהצד השני עומד לו לבדו המורה לאזרחות, השח על ערכים מופשטים שרובם מבוסס על איפוק, סובלנות, מאבק ביצר, יכולת של אמפתיה ושאר מנהגים זרים לגיל ולאווירה הכללית. מה יישאר בלבם ובראשם של תלמידינו רגע לאחר הבחינות? מה ישפיע על התנהגותם ותגובותיהם בעת השירות הצבאי, בוויכוחים פוליטיים, בהיתקלות ב"אחר" ברחובה של עיר? אני ממשיך בהוראת האזרחות משום שאני משוכנע שחלק מתלמידיי, ברגע משמעותי יחיד, ייזכר בשיחות שניהלנו ובמושגים שהפכו לאחרונה למילים מגונות - "ערך האדם כאדם", "זכויות טבעיות", "חירות". באותו רגע יחליט תלמידי לשעבר לנהוג כאדם, וימלא אותי סיפוק על שבחרתי בהוראת האזרחות.