אברהם ב. יהושע הוא סופר ידוע שהצליח להתעמת עם ישראלי מובהק כמו אנטון שמאס. אבל דומה שהוא הצליח לתמצת את האנומליה בישראל במאמרו שגם הפך לספר - "בזכות הנורמאליות", בו טען את הטיעון הבא: "אם נרצה להיות כנים עם עצמנו, נראה בבירור כי הישראלים למשל, הם כל אותם אנשים המחזיקים תעודת זהות ישראלית [המוחזקת גם על-ידי תושבים ולא רק אזרחים - י.ב.]. דתם, מקום לידתם, יחסם לתרבות העברית או הלשון העברית ואפילו לאומיותם אינם קובעים".
ומדוע שהלאומיות תהיה בעלת משקל, שהרי עד כה "מדינת ישראל לא רק שלא מכירה בלאום הישראלי וטוענת שהתביעה להכרה בלאום הישראלי חותרת תחת יסודות המדינה" (בתביעת חברי עמותת "אני ישראלי"); לאחרונה, גם כלפי חוץ יש תביעה להכרה בישראל לא כמדינת הלאום הישראלי אלא כ"מדינה יהודית" וכך קראנו אך באחרונה בעיתון הארץ מיום 13.7.11 בעמוד החדשות: "סעיף יהדותה של ישראל הכשיל את פגישת הקוורטט", ובתוך הכתבה דובר על הסכמת ראש הממשלה נתניהו "כי הדרך היחידה שבה יוכל לקבל ניסוח ובו המונח גבולות 1967 תהיה אם הוא יקבל בתמורה הכרה במדינה יהודית".
וכפי שכותבת בצדק עפרה ישועה ליית בספרה השנון ובארשת אירונית קלילה: "ימין ושמאל מאוחדים בשאיפתם הכנה להילחם בכל מחיר על שמירת 'רוב יהודי במדינת ישראל'. הוויכוח ביניהם הוא רק על הדרך להשיג את הרוב הזה: האם הוא יושג כתוצאה מהסתלקותם של היהודים מחבלי ארץ המיושבים על-ידי לא יהודים, כפי שמייחל השמאל הנאור? או שיש לסלק את הלא יהודים מחבלי הארץ שהיהודים חושקים בהם, כפי שמצפה הימין הלאומני", אם כי יש כזה שמוכן לוותר על כפרים "ערבים" בישראל תמורת התנחלויות יהודיות.
היהודיות במדינה, מבחינת תפישת הדת את הגוי, אינה עולה בקנה אחד עם המודל הדמוקרטי ליברלי ומסביר סלמאן מצאלחה חד-המחשבה: "הטומאה המוסרית מצויה בתורות המונותאיסטיות החשוכות", שהרי מבחינת מצאלחה הרב ליאור "רק תלה את הכביסה המונותאיסטית המלוכלכת בראש חוצות".
אולם יש לזכור שהבעיה אינה רק מבחינת סוגיית השלכות הדת על המדינה והחברה האזרחית אלא גם בכיוון ההפוך, וזו הסיבה שפרופ' ליבוביץ הטיף להפרדת הדת, כלומר מיסוד הדת מהמדינה. אגב, לא רבים יודעים, אבל תקופה מסוימת היה הרב קוק (האב הרוחני של "גוש אמונים") חבר ב"ליגה נגד כפייה דתית", שדגלה בהפרדה בין הדת למדינה מתוך תפישת עולם ליברלית פלורליסטית.
כידוע, גם את ההפרדה המוסדית בארה"ב בין דת למדינה יצרו אבות האומה שלא היו דווקא אתאיסטים כלל ועיקר, אלא נוצרים מאמינים שהפנימו את משמעות רדיפות הדת באירופה במאות שקמו להם.
אם ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, כפי שמצדד בחום רב השמאל הנאור, הרי גם תפישתו זו נועדה לפורענות. שהרי ההגדרה היהודית היא הגדרה דתית וגם המחלוקת עליה היא דתית. אבל גם אם נניח שניתן ליצוק תוכן אתני-לאומי למישוג היהודית הדתי, הרי בכל מקרה לא מדובר בתוכן לאומי במובן של לאום טריטוריאלי, באשר היהודים בעולם שלובים במדינותיהן השונות והם חלק מאומותיהן. יהודי ארה"ב הם אמריקנים ואינם ישראלים היושבים על מזוודות טרם יגיעו אליהם הפוגרומים. כמובן שבין ישראל לארה"ב יש גם תנועות של אזרחים, אבל דומה שיותר אזרחים מגיעים מישראל לארה"ב בחשבון הכולל מאז הקמת המדינה.
אנשי מדע המדינה הקרובים לתפישת השמאל, זה ששלט עד למהפך 1977, אינם נפרדים מהמיתוסים במקום לבקרם. ביטוי מובהק לכך הוא מאמרו של ירון אזרחי, איש המכון לדמוקרטיה ישראלית, שפרסם מאמר תמוה בשם "הימין מפורר את הממלכתיות". אנתח ציטטות ממאמר זה. כבר בפתח מאמרו כותב אזרחי הפסקה הבאה: "
דוד בן-גוריון חרד מהקושי העצום להפוך קהילה בעלת זהות יהודית אתנית-דתית לקהילה פוליטית מודרנית: לבנות סולידאריות אזרחית חוצת מפלגות ואידיאולוגיות, המקיימות מדינה על בסיס של חירות ושוויון לכל, מעל הסולידאריות היהודית. לצורך זה טבע בן-גוריון את מושג הממלכתיות, כביטוי למהפכה תודעתית שתשחרר את היהודים מכבלי השעבוד והמנטאליות הגלותית של שוכני הגטו".
ובכן, מדובר בחירות ושוויון לכל, כלומר לכל האזרחים ולא רק היהודים. והסולידאריות המדוברת אינה זו היהודית אלא זו האזרחית, כלומר גם עם אזרחי ישראל הערבים. אולם במדינת בן-גוריון היו נתונים ערביי המדינה תחת ממשל צבאי נוקשה למדי. מחד-גיסא הם הצביעו מאז האסיפה המכוננת, מאידך-גיסא הם הודרו מהמערכת הפוליטית ושימשו רק כמפלגות לווין של מפלגות הממסד. האם מדינה שבה חלק מהאזרחים נתון תחת ממשל צבאי וחלק מהם הוא בעל זכויות יתר, היא קהילה פוליטית מודרנית המקיימת מדינה על בסיס חירות ושוויון לכל? האומנם תחלואי המדינה והפוליטיקה בישראל נעוצים בימין הלאומי, הלאומני והניצי והמשיחי? או בתרבות הפוליטית ובמשטר שבנתה תנועת העבודה, שיצרה בלשונו החדה של בני פלד (ז"ל) "ועד הקהילה של יהודי פלסטינה א"י".
ישראל, שבעשור הראשון הייתה מדינת מפלגות (בלשון אבי מדע המדינה בישראל פרופ' אקצין), זוכה לתיאור שונה מעצם הערתו התמוהה של אזרחי, ש"בן-גוריון נאבק בניסיונות השמאל והימין לכפוף את הקול ממלכתי של המדינה לעמדותיהם הפלגניות". וכאן מגיע לו הטיעון: "כבר ב-1941 הזהיר מהפיכת שליחי מפא"י בהסתדרות לשליחי המפלגה". אומנם בפועל הפנקס האדום שלט ביד רמה, וגם קידום קציני הצבא ששירתו באצ"ל נבלם, אך זה כמובן לא מפריע לפרופ' הירושלמי להחזיק במיתוסי תנועת העבודה.
אזרחי מלגלג את הניסיונות השונים של הימין וכותב כלהלן: "מעל הכול יש להחזיר את רישום הלאום לתעודת הזהות". כדי לדעת כי גם לאחר "ביטול" סעיף הלאום, נשאר רישומו במנהל האוכלוסין ולמרות הכוכביות. אבל אסור לטעות, משרד הפנים המציא לנו פטנטים; ולמי שאינו יהודי, רשום שם הסב בתעודת הזיהוי, בעוד שליהודי רשום תאריך עברי לצד הלועזי. אגב, האם הרישום בתעודת הזהות החל בתקופת בגין או בן-גוריון?
בהמשך המאמר מתברר שהממלכתיות היא יהודית בלבד ואינה של רפובליקה שטרם קמה, הכוללת את כל אזרחיה. וכך כותב פרופ' אזרחי: "בימין אין מנהיג המבין שממלכתיות, הגוועת לעיננו, כמו הדמוקרטיה כשיטה פוליטית, לא באו לבטל או למוטט את הזכויות והזהויות של הקולקטיב היהודי בישראל אלא להפך. בן-גוריון סבר, שזהות יהודית חילונית או דתית ודמוקרטיה רק מחזקות את החברה הישראלית ואת הנכונות להקריב למענה".
פרופ' ירון אזרחי, כמו גם פרופ' שלמה אבנרי והפרופ'
רות גביזון, שלושתם כמו גם ההגמוניאליות השלטת באקדמיה בישראל שבויים בתפישה א-נומאלית שישראל היא מדינה בעלת אזרחים שווים חופשיים שהימין הקיצוני הוא המערער על סדר זה. בצער רב יש לציין שישראל אינה בדיוק מדינה דמוקרטית מודרנית על-פי המאפיינים המקובלים, כל שכן, אין היא בפועל רפובליקה הפועלת לטובת כל אזרחיה השווים והחופשיים, אלא היא בגדר שלטון לטובת קהילה אתנית-דתית המתחפשת ללאומית נורמלית.
ישראל היא אנומליה ולא לשמאל ולא לימין פתרונות לפתור אותה.
