לפי הכותרת, תאמרו שזה סיפור של נוסטלגיה. נכון. פגשתי השבוע את אדמונד, חבר טוב מן השירות הצבאי, שלא ראיתי אותו עשרות שנים. יחד התגוררנו באוהל המפי"ק של הסוללה, התרוצצנו בבוץ של גבול הצפון והתבשלנו בשמש העזה של הנגב. היינו חיילים צעירים ולא חשבנו על העתיד. עכשיו זה קצת מאחורינו...
כשעליתי במעלית לקומה השביעית בשכונת מגורים יוקרתית ברמת-גן, חשבתי: מי יפתח לי את הדלת? נפרדתי מבן עשרים ואחת, קטן קומה, רזה ופיקח. טוב, פיקח בוודאי נשאר, אבל איך היתר?
פתח לי את הדלת איש, נשאר לא גבוה, שערו השחור כולו לבן משונץ בפסים שחורים, משקפים שלא היו אז ("עברתי שני ניתוחי קטרקט"). אבל הפה - בדיוק אותו הפה שהיה מחייך תמיד, גם בשעות של לחץ ומתח. כשהיינו בגדוד, ידע להתגבר על מצבים קשים. בשיחתנו למדתי, שתכונה טובה זו הובילה אותו הרחק. גם כששני בניו התחרדו ועברו לארצות הברית וגם כשבתו החלימה ממחלה קשה. אחרי השחרור פנה אדמונד לבנקאות ונהיה מנהל סניפי בנק בזה אחר זה, עד שעשה חשבון שכדאי לו ויצא לפנסיה. במהלך השנים, הגדיל את הונו בהשקעות מתוחכמות.
היום, צריך לשמור על הילדים והנכדים ועל הבריאות, הסכמנו. "אני זוכר, שכבר בצבא התחלת במקצוע. כתבת לנו עיתון", הזכיר לי פרשה נושנה. הסיפור פרח מזכרוני, אבל עכשיו צף מחדש: הסוללה שלנו הייתה בכוננות ושיכנו אותנו בבתים ריקים באחד הקיבוצים סמוך לגבול הצפון. כוננות, שמא יזדקקו לנו לאיזה תקרית ויקפיצו אותנו אל הגבול. התותחים היו רתומים למשאיות הסיקס-פילר והמפי"ק שלנו ארוז בקומנדקר, אבל אנחנו בילינו בנעימים. כמו חופשה.
היה הרבה זמן פנוי, אז לקחתי גליון גדול של בריסטול וכתבתי רשימות מהווי הסוללה והדבקתי על הגליון, שתלה בחדר האוכל הגדול. כל יום הלכתי אל הרדיו הנייד של הגדוד והקשבתי לחדשות וכתבתי את הכותרות על דף נפרד, שהוחלף בכל יום. הרדיו שלנו עבד על סוללות, דבר נדיר, והיה שלל מן המצרים ממבצע סיני. על טרנזיסטור עדיין לא חשבו...
יום אחד, כעסתי על המפקד שלנו ומיד אצתי אל חדר האוכל והסרתי את ה"עיתון" שלי מן הקיר. לא עברו עשר דקות והמפקד ניצב בפתח החדר שלי ופוקד: "תחזיר את העיתון למקום!" . לפקודה לא מסרבים, ודף הבריסטול חזר למקומו, אבל החדשות לא התחדשו. זאת הייתה מחאתי. אבל לא היה לכך הד. אז החלטתי להמשיך בהפגנת הברוגז.
בליל שבת נהגנו לערוך מסיבה: הרב סמל הביא ממתקים, שרנו אחרי ארוחת הערב והיה נחמד. אני פניתי אל סמל הקשר, אדמונד, וביקשתיו לעזור לי: כאשר שרים, תסתכל אתה והקשרים שלך אלי. אם אשיר - תשירו. כאשר אשתוק - תשתקו גם אתם.
התרגיל פעל. כל פעם התחילה הסוללה לשיר וכאשר ההתלהבות גאתה, פשוט שתקתי ואחרי, השתתקו בזה אחר זה כל חוליית הקשר. ואז, התחילה תחושה של אי נוחות בין החיילים בלי שהם ידעו מה קורה. המסיבה לא הייתה כל כך חגיגית באותו ערב.
סוף הסיפור היה כעבור שנים אחדות. באתי למילואים והמדריך שלנו היה אותו קצין שלי מן השירות הסדיר. הוא ראה אותי ובא בנזיפה חצי-מחוייכת: "דקל, אתה עשית לי מרד בסוללה!". אותי הוא לא שכח...