|
|
פרוקצ'יה. לטובת הטרוריסט
|
|
|
|
|
| העליון, ברוב של שניים – השופטים אילה פרוקצ'יה (שהיא כבר שופטת בדימוס) וסלים ג'ובראן – דחו את ערעור המדינה והתייצבו להגן על 'זכותו' של הטרוריסט דיראני לתבוע כספים מקופתו הציבורית של משלם המיסים הישראלי | |
|
|
|
יש רק מדינה אחת בעולם החופשי, מדינת ישראל, שמערכת המשפט שלה, בשם זכויות אדם ערטילאיות, מתייצבת לימינו של טרוריסט מדופלם, ומאפשרת לו לתבוע מקופת המדינה שכנגדה פעל, פיצויים בסך 6 מיליון שקל. כאן לא זורקים טרוריסט חצוף שכזה מכל המדרגות, אלא מעניקים לו סעד, עטוף ברבבות מילות בלה-בלה-בלה של כבוד האדם, זכויות יסוד, משפט חוקתי נאור, ועוד כיוצא באלה מליצות חלולות, שהופכות את מערכת החוק לצחוק.
וזה סיפור המעשה בקצרה: מוסטפה דיראני, איש חיזבאללה, שהחזיק במו ידיו בנווט הנעדר רון ארד, נתפס בידי ישראל ב-1994, במאמץ להציל מפיו מידע באשר לגורלו של ארד. במשך הזמן נחקר ממושכות. כעבור עשור, ב-2004, הוא שוחרר בעסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה. דיראני וחבר מרעיו שוחררו תמורת העבריין הנקלה אלחנן טננבאום, וגופותיהם של החיילים החטופים בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד הי"ד.
עוד לפני שחרורו נענה דיראני לעצותיהם של אנשי שמאל חובבי האויב החיזבאללאי, והגיש תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל, בסכום של 6 מיליון שקל, בגין התעללויות שעבר, לטענתו. יועציו הבטיחו לו כי גם אם הרעיון נראה לו הזוי, הרי בפועל אין ספק כי בעזרת בית המשפט הישראלי הרחום והחנון הוא יצליח לסחוט מקופת המדינה היהודית המוטרפת, 6 מיליון שקל.
בינתיים שוחרר המרצח דיראני, האחראי למותם של ישראלים וחיילי צד"ל. לרגל האירוע הבלתי מרנין הזדרזה הפרקליטות לבקש מבית המשפט למחוק את התביעה, בטענה שהאיש עבר להתגורר במדינת אויב, ומשם ממשיך לפמפם על רצח יהודים. אבל בית המשפט המחוזי בתל אביב, במהלך חסר כל היגיון לאומי, דחה את בקשת הפרקליטות והורה להמשיך ולדון בתביעת הטרוריסט-האויב דיראני, כאילו עודנו שוהה בישראל, וכאילו הוא ראוי לזכויות כלשהן בישראל, חוץ מן הזכות להיות נמק בכלא כל ימי חייו.
הפרקליטות לא הרימה ידיים ועירערה בפני בית המשפט העליון על החלטתו התמוהה של המחוזי. אבל ראו זה פלא: העליון, ברוב של שניים – השופטים אילה פרוקצ'יה (שהיא כבר שופטת בדימוס ורק מנקה את שולחנה) ו סלים ג'ובראן – דחו את ערעור המדינה והתייצבו להגן על 'זכותו' של הטרוריסט דיראני לתבוע כספים מקופתו הציבורית של משלם המיסים הישראלי. רק השופט חנן מלצר סבר ברוב הגינות שיש למחוק את התביעה, בנימוק שהדבר מנוגד למורשת ישראל ולחוקים נאורים במדינות מתקדמות, למשל הכלל האנגלי ושלוחותיו במדינות Common Law אחרות: "אין מבררים תביעתו של אויב". והוא סיכם: "דחיית התביעה מתאימה לעקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".
|
|
|
דיראני. מעללים חמורים [צילום: AP]
|
|
|
|
|
| יש לחפש דרך אחרת לבחירת שופטי ישראל, שתהיה שקופה יותר, מאוזנת יותר, מייצגת בנאמנות את הציבור הרחב על כל גווניו, כמקובל במדינות הדמוקרטיות בעולם | |
|
|
|
אך לא כך סברו שופטי הרוב, פרוקצ'יה וג'ובראן, שהעניקו לדיראני את הזכות לתבוע מישראל 6 מיליון שקל, אף שהיו מודעים בהחלט לחומרת מעלליו של דיראני. בפסק הדין המשתרע על פני עשרות עמודים, מודה הגברת פרוקצ'יה שניסחה את ההחלטה, כי דיראני היה ועודנו פעיל בארגוני טרור. היא עצמה כתבה בהחלטתה כי "בין השנים 1984 ל-1988 הוא שימש כקצין הביטחון של תנועת אמ"ל, ארגון טרור שנלחם בישראל; באמצע שנות השמונים הוא הקים את ארגון 'ההתנגדות המאמינה' כזרוע הצבאית של התנועה, וכראש הארגון היה אחראי, בין היתר, לכליאתו ולהחזקתו בשבי של הנווט הישראלי רון ארד; בשנת 1988 פרשו דיראני ואנשיו מתנועת אמ"ל, וארגון 'ההתנגדות המאמינה' הפך לארגון טרור עצמאי ששיתף-פעולה עם החיזבאללה. במסגרת תפקידיו השונים היה דיראני אחראי לפעילות עוינת אינטנסיבית נגד כוחות צה"ל וצד"ל, והיווה סיכון ביטחוני ממשי למדינת ישראל". ובהמשך מאשרת השופטת כי מדובר ב"אדם המוכר כאויב פעיל של מדינת ישראל שהובא לתחומי הארץ ומוחזק תחת משמורת המדינה לצרכי חקירה ביטחונית".
אלא ששלילת זכותו של דיראני לתבוע פיצויים, אומרת השופטת, מנוגדת בזכות היסוד שלו לקניין, פוגעת בזכויות האדם העומדות לטרוריסט דיראני, ושוללת ממנו את זכות היסוד של פנייה לערכאות, "שהינה בעלת מעמד חוקתי מיוחד", גם כשמדובר בטרוריסט. ובמילותיה האחרות: "משטר חוקתי נאור פורס את הגנת החוק גם על אויב כשהוא נמצא במשמורתו".
לא פלא שח"כ יריב לוין, ליכוד, קבע השבוע כי "הבג"ץ הפך בידי השמאל ל'תותח הקדוש' המודרני. קומץ שופטים, המתמנים בשיטת חבר מביא חבר, אשר שמים עצמם ריבון מעל הכנסת והעם כולו, מכתיבים את השקפת עולמם לאחר שמונו בהליך נטול שקיפות מינימלית, בידי ועדה שאינה משקפת כלל את מגוון הדעות בעם".
חשבתם שיריב לוין הגזים? הנה פרשה אחרת שגם היא התרחשה בין כתלי העליון אך בימים אלה. הרכב אחר (השופטים אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן ו ניל הנדל), החליט לדחות את ערעורו של איש רוח מן הימין, פרופ' סטיבן פלאוט, על פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת, להשית עליו פיצוי של 10,000 שקל, בגין ארבעה מאמרים פובליציסטיים שפירסם, נגד משנתו הפוסט-ציונית של איש השמאל הקיצוני ד"ר ניב גורדון מאוניברסיטת באר שבע, ונגד התייצבותו לימין אויבי ישראל מוצהרים.
גורדון העדיף, ולא במקרה, לתבוע את פלאוט לדין בפני שופטת ערבייה בנצרת, רים נדאף (שבעלה היה יד ימינו של המרגל הנמלט עזמי בשארה, איש סיעת בל"ד, ביתה של ח"כ חנין זועבי הידועה לשימצה), וזאת למרות שלא הוא ולא פלאוט מתגוררים בסביבה. גורדון זכה בפיצויים בסכום דמיוני של 95,000 שקל, שפסקה לו הגב' נדאף. פלאוט עירער בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, והפיצוי הופחת בדעת רוב ל-10,000 שקל. גם על כך עירער פלאוט בפני בית המשפט העליון, אך זה הותיר את שיעור הפיצוי על-כנו. במקום לשלוח את הצדדים להתווכח בכיכר העיר ובתקשורת, כמקובל בדמוקרטיה נאורה, העדיף בית המשפט לסתום את פיו של פלאוט ולהענישו.
מסתבר שלוין כנראה צדק. 'התותח הקדוש' המודרני שוב מתיימר להנהיג את המדינה, מבלי שאיש בחר בו, בניגוד לעמדת הרוב בציבור. והמסקנה? – עם כל ה כבוד, יש לחפש דרך אחרת לבחירת שופטי ישראל, שתהיה שקופה יותר, מאוזנת יותר, מייצגת בנאמנות את הציבור הרחב על כל גווניו, כמקובל במדינות הדמוקרטיות בעולם (שאף אחת מהן לא אימצה את השיטה הישראלית הכושלת לבחירת שופטים). השיטה הקלוקלת הנוכחית, המנציחה שליטתם הבלעדית במערכת של זרמים מסוימים, ייחודיים מאוד, מאוד חד-ערכיים, חסרי גיבוי ציבורי (בכנסת הם מיוצגים בידי פחות מאחוזים בודדים), פשטה את הרגל. ממש כך.
השיבה שופטינו כבראשונה... והסר ממנו יגון ואנחה.
|
|
