העדר הכשרה במשפטים, עיוותי דין, יחס שוביניסטי לנשים, הכנסת שמות "לרשימה השחורה" של פסולי החיתון על בסיס שמועות ורכילות, ומרוץ הסמכויות בין ביהמ"ש לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים. כך מדינת ישראל עוצמת את עיניה, ומאפשרת פגיעה בזכויותיהם הבסיסיות של אזרחיה, בכל הקשור למעמד האישי. באחרונה, נשלח אליי דוח מקיף העוסק במחדלי בתי הדין הרבניים. הנתונים היו קשים, אך האמת שמאחוריהם קשה עוד יותר: שלטון החוק מכיר בעיוותים הנעשים ועוצם את עיניו למצוקת המתדיינים. הרי, קל יותר להתעטף באצטלה פטריוטית ולכפות חוקי נאמנות וחרם, מאשר לדאוג לזכות לחיי משפחה של אזרחי המדינה.

העדר הסמכה משפטית והתעלמות מחוקי המדינה

מעמדם של דיינים בבתי הדין הרבניים, מקביל לזה של שופטים בבתי משפט לענייני משפחה. אולם, רובם המוחלט אינו בעל הכשרה משפטית או אקדמית. האם ניתן היה לקבל בשוויון נפש, את העובדה שנשיא ביהמ"ש העליון לא למד משפטים נניח? לא פעם, בוחרים הדיינים להתעלם מחוקי הכנסת ולפעול על-פי הצו האלוקי. כך למשל, הליך חלוקת הרכוש של בני זוג שנישאו לפני החלת חוק יחסי ממון (1974), נדון על-פי הלכת השיתוף שיצר ביהמ"ש העליון. אין זה מפריע לדיינים בבתי הדין הרבניים להתעלם מכך במפגין, היות שלטענתם לא מדובר בחוק אלא בפסיקה תקדימית, ואין הם רואים עצמם כפופים לביהמ"ש העליון בנוגע לחלוקת רכוש. הסיוע המשפטי הניתן לבתי הדין הרבניים איננו זמין, כך שהיועמ"ש לבתי הדין צריך לחלק את זמנו בין עשרות דיינים והתוצאה כואבת: חוסר הידע שלהם מביא להליכים לא צודקים, עיוותי דין ועיכובים במתן פסיקה.

הליכי מינוי מעוותים

מצבת כ"א של בתי הדין הרבניים כוללת 100 דיינים לערך. רובם המוחלט חרדים וגברים. במדינה דמוקרטית ונאורה, אשר בתי הדין הרבניים משמשים אחת מזרועותיה המשפטיות, אין ולו אישה אחת המשמשת כדיינית. שיקולים הלכתיים? אין שום מניעה כזו שמקורה בהלכה. המניעה היא פרי שיקולים פוליטיים ושוביניסטיים. במרץ 2007 התכנסה הוועדה למינוי דיינים ובחרה ב-15 דיינים חדשים. 12 מתוכם חרדים, ו-3 דתיים לאומיים, רק 6 שירתו בצבא. תחקיר של עיתון הארץ העלה כי רק 1 מתוכם הוא בעל השכלה משפטית, ורובם המוחלט בעלי קשרים לחוגי משפיעים ביהדות החרדית: הרב אטיאס, הרב בצרי, הרב ידאיה והרב שטסמן, כולם כשירים לתפקיד, כי הם מקושרים. עקב הליך המינוי הבעייתי, הוגש בג"ץ והיועמ"ש הסכים שנפלו פגמים בבחירה. בספטמבר 2007, התכנסה הוועדה מחדש כדי לדון במינוי הדיינים. למרבה התדהמה, כל 15 הדיינים שמועמדותם נפסלה, נבחרו שוב, בתוספת ל-4 דיינים חדשים. בוועדות המינוי הללו יושבים 2 ח"כים, נציג ממשלה ושר המשפטים. מפתיע? כנראה שלא ממש. ח"כ עתניאל שנלר, קרא במרץ השנה, להתפטרותו של מנכ"ל הרבנות ומנהל מחלקת הבחינות שלה, עקב סחבת של חודשים ארוכים במתן תשובות למועמדים על מעבר מבחני הדיינות. התנהלותם השוטפת של דיינים לעומת שופטים, זכתה אף היא לביקורת קשה מצד מבקר המדינה (2005): שעות עבודה קצרות מאוד, איחורים כבדים, קביעת מספר דיונים על שעת דיונים אחת. אך הגרוע מכל הן ההחלטות השרירותיות כאוות נפשם של הדיינים במתן פסיקה שאינה מסתמכת על חוקים או עקרונות צדק בסיסיים, חוסר ביסוס ראייתי ופרוטוקולים דיוניים אשר אינם מתארים את שאירע בהם, וכך יוצרים חוסר יכולת לערער בעתיד.

תופעת המאכערים והטיית דין

בשנים האחרונות, נחשפו פרשיות קבלת שוחד וקומבינות בקרב עובדי בתי הדין הרבניים: זלמן קויטנר, מנהל פניות הציבור של בתי הדין, נוהג לשוחח טלפונית עם הרבנים ומנצל את השפעתו כדי לקדם דיונים בהם חפץ. היעלה על הדעת כי מנהל פניות הציבור יפנה לשופט במחוזי וינסה להפעיל את קשריו? אף אין זה סוד שמאכערים רבים מסתובבים במסדרונות בתי הדין, וכל שצריך לעשות על-מנת לקדם את ענייניך, הוא לתפוס את הקומבינאטור הנכון ולשלם לו. כך, בשנת 2005 המליצה המשטרה להעמיד לדין את הרב הראשי יונה מצגר לדין בחשד לקבלת שוחד. היועמ"ש אף קרא להתפטרותו. הרב מצגר ממשיך לכהן בתפקידו, על חשבון כספי הציבור. לעומתו, נרשמה הערה בתיקם האישי של 4 דיינים ע"י נציבות התלונות על השופטים, משום שסייעו לרב דומב להסתיר את קרבתו המשפחתית בתיק גירושין של הבעל בו פסק, תוך הליך רמייה של האישה והחתמתה על מסמכי גירושין מבלי שידעה שהיא חותמת עליהם. חרף זאת, מקורם של הסחבת ועיוותי הדין אכן מורגש היטב בהתנהלות בתי הדין, אך אשמת המדינה איננה פחותה, אם לא המרכזית בכל האנדרלמוסיה הנוכחית.

איך רבים על חשבון האזרח הקטן?

כיום, ולאחר הקמת מערך בתי המשפט לענייני משפחה ב-1995, זוג שמתגרש, דן במשמורת או חלוקת רכוש, יכול לפנות הן לבית הדין הרבני והן לביהמ"ש לענייני משפחה. תופעה זו, שיוצרת כפל סמכויות, מכונה: מרוץ הסמכויות. לא מעט מקרים של מתדיינים זכו לעיכובים משמעותיים, מפח נפש ואובדן רב של כסף עקב אפשרות הפנייה של כל אחד מן הצדדים לערכאות משפטיות מקבילות וקבלת פסיקות סותרות: פרשת הזוג פלמן, שהגיעה עד בג"ץ עקב ערכאות סותרות ואי כיבוד בית הדין הרבני את פסיקתו של העליון, פרשת מעטוף נ' מעטוף, דנית כץ נ' בית הדין הרבני הגדול ועוד רבים. הממשלה נמנעת תדירות מלחוקק חוקים שיסדירו את הסמכויות החופפות, ומעבר לכך: איננה אוכפת את נושא חוסר האיזון בהקצאת משאבים בין בתי הדין לבתי המשפט לענייני משפחה. בוועדת מבקר המדינה מ-2005, עלה כי בין השנים 1998-2003, יחידות הסיוע שמטרתן להעניק סיוע משפטי למשפחות המצויות בסכסוך משפטי, הוקצו באופן בלעדי רק לבתי המשפט לענייני משפחה ולא לבתי הדין, וזאת על-פי החלטת משרד האוצר אשר נגדה את החלטת הממשלה. האוצר כמובן טען שאין טעם לתקצב משום פירוק משרד הדתות, אך ההסבר האמיתי לכך שעד שנת הפירוק, בהם לא זכו בתי הדין הרבניים לקבל יחידות סיוע היא: שהמדינה כנראה דוגלת בכך שרק מי שיכול להרשות לעצמו כלכלית לפנות לבתי משפט לענייני משפחה, יקבל תנאים טובים יותר. ובינתיים, רבים ורבות זוכים לסטטוס מעוכבי ומעוכבות גט, או גרוע מכך: נשים המסורבות גט. אם נישואים אזרחיים היו אפשריים במדינה, מצבים מעין אלו היו מצטמצמים או נעלמים כליל, ואף נשים עגונות היו יכולות להינשא מחדש. הדוגמאות הללו ממחישות את הפגיעה הקשה באפשרותן של נשים ככלל, ונשים דתיות בפרט - להינשא מחדש.

אוזלת ידו של בג"ץ

בזמן שעקרונות דמוקרטיים לא בדיוק חלים על תחום דיני המשפחה בארץ, פעמים רבות בוחר בג"ץ להתעלם מבעיות מהותיות שמגיעות אליו בדמות ערעורים על פסיקות של בתי הדין הרבניים. אלמלא נעשה עוול חמור לזכויות האדם של המתדיינים, בג"ץ יבחר לדחות את העתירות ולגבות את פסיקותיהם של בתי הדין, מבלי לבקר את ההליכים הפרימיטיביים הפוגעים הן בגברים והן בנשים. השינוי הדרוש בהתייחסות לענייני המעמד האישי של אזרחי ישראל צריך להגיע דרך חקיקה, תוך החלטה אמיצה לאפשר נישואים אזרחיים. אך הדרך עוד ארוכה: אם לא ניתן להכריע בשאלות מהותיות יותר כמו כינון חוקה, דינה של הזכות להינשא בישראל 2011, נותרת הרחק מאחור ומזכירה לנו שלמרות הכל, אנחנו עדיין במזרח התיכון.