כמו כל מהפכה ממוצעת זקוקה גם מהפכתו של המעמד הבינוני למנהיג. כזה שיעלה אותה על דרך המלך, מבלי שזו, חלילה, תתמסמס.
כבודם של איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג', ודפני ליף, יוזמת מחאת הדיור, מונח במקומו. אחרי ככלות הכל היו אלה השניים שהציתו את אש המרד. אך כדי שהגפרור שהוצת אכן יהפוך ללהבה של ממש, נזקק המעמד הבינוני למנהיג כריזמטי, נוסח זה שדם המהפכה זורם בעורקיו. למרבה הצער, לא ניחנו השניים, כמו גם שאר חבריהם למאבק, בסגולה שכזאת.
על-רקע גל המחאות השוטף עתה את ישראל, מן הראוי היה לקחת דוגמה מאלה שבאמת עלה בידם להביא לשינויו של הסדר החברתי בארצם ושהיטיבו את מצבם של החלכאים והנדכאים. את המהפכות הגדולות הובילו אנשים שלא צמחו בתוככי האשפתות, אלא דווקא גדלו בבית מרווח. כאלה היו, למשל, המהפכנים של קובה וברית-המועצות ושל אלה שלחמו בגזענות ובקפיטל.
האורים והתומים
קחו לדוגמה את המהפכן הארגנטינאי צ'ה גווארה, שלא גדל בשכונת-פחונים, אלא נולד למשפחה אמידה שהייתה יכולה לממן את לימודיו ולהחזיק בית, העומד עד היום על תילו כאתר של מורשת. אחרי שנתיים של לימודי רפואה זנח אותם צ'ה גווארה כדי לצאת למסע הדרכים שלו במדינות דרום-אמריקה. במסע הזה הוא פגש, לראשונה, את עוניים וסבלם של המדוכאים, המצורעים, הדפוקים והמקופחים, שלא הצליחו לגמור את החודש. במסע הזה נקרה בדרכו מהפכן אחר -
פידל קסטרו הקובני. השניים התאחדו סביב יעד קומוניסטי משותף: הפלת משטרו של בטיסטה בקובה, שנחשב לבובתם של האמריקנים הקפיטליסטים, שהשליטו את המונופול שלהם על המדינה. בסופו של דבר עלתה הצלחתם של שני המהפכנים על כל המשוער.
חלום שהתגשם
מסתבר שגם ולדימיר איליץ' לנין הרוסי היה זה שהצליח למנף את העוני ותנאי המחיה העלובים של מעמד הפועלים בארצו כדי לצאת לרחובות ולהפגין. לאחר התפטרותו של הצאר, הוא הצליח לתפוס את השלטון ולהנהיג את מהפכת ההמונים שעליה כל-כך חלם.
ולא שכחנו את נלסון מנדלה, מנהיג השחורים של דרום-אפריקה, שהחל כטרוריסט, המשיך כאסיר וסיים כנשיא. היה זה הוא שהצליח להקים את הזרוע הצבאית של מפלגת השחורים, שהפעילה טרור נגד הממשלה הלבנה של ארצו. בסופו של מאבק הדמים הצליח מנדלה להיבחר לנשיא המדינה ולשמש לסמל של מאבק באפליה.
אין זאת כי אם מהפכתם של גווארה, של קסטרו, של לנין ומנדלה, שכל-כך צלחה, צריכה לשמש גם עכשיו אות ומופת לאלה המשוועים באמת לצדק החברתי שאבד ואיננו.
