ניהול נכון זה שם המשחק! חוק הוד"לים הוא דוגמה טובה לשיטת משילות פסדו-קפיטליסטית שעוקפת, שלא לומר מתחמקת, מהתמודדות אמיתית עם בעיית הניהול הנדרשת! ניהול זה סוג של אומנות מעשית. כדי לייעל מערכת קיימת, לאומן מספיקות יכולות ניתוח והסקת מסקנות, יכולת הכרעה, אומץ ונחישות ליישם את ההכרעות. כדי להקים ולהעמיד על הרגליים מערכת חדשה, נדרשים לאומן בנוסף, דמיון, חזון ויצירתיות. בכל מצב, לאומן המנהל הכרחי שתהיה היכולת להכיר ולהבין את המציאות האובייקטיבית שבתוכה פועלת המערכת.
זה נשמע טוב ונכון, ונשאלת השאלה - אם כך, מדוע זה עובד רק על חלק מהמשק? כיצד זה לא עובד על רוב המשק? ישנן שתי תשובות נכונות לשאלות האלה: התשובה הפשוטה והקלה היא שניהול מרבית המערכות במשק נעשה על-ידי "פסדו-אומנים". על-ידי חובבים, חסרי כשרון וכישורים אמיתיים, אבל בעלי קשרים, שמטבעם כובלים או מגבילים את יכולות הניהול האמיתיות הנדרשות. כשהקשרים הופכים לתכונה הדומיננטית במרכיב התכונות של המנהל, ניתן לטעון בהיגיון שהתנאי ההכרחי, שהוא הכרת המציאות, מתקיים, ולכן הכל צריך בעצם להיות בסדר. ואז מיד תעלה האפשרות ההגיונית, שעדיין חסרות היכולות המספיקות, ולכן התוצאה שמתקבלת בסוף בהכרח גרועה. זאת אכן מסקנה נכונה אבל כנראה חלקית בלבד, מהסיבה הסטטיסטית הפשוטה, מנהלים טובים אינם בהכרח חסרי קשרים, ולא כל המקושרים צריכים להיות בהכרח חסרים בכישורים, ואולי להפך!
המסקנה המתבקשת שיש לחפש את מקור הבעיה "במציאות". ייתכן שהמציאות שבה המערכות מתנהלות היא מציאות עקומה, עקומה ולכן מעוותת ובהכרח, גורמת גם למנהלים הטובים הפועלים בתוכה להגיע לתוצאות עקומות ומעוותות, כי תפקידם של המנהלים אינו לשנות את המציאות! תפקידם להכיר אותה כפי שהיא ולפעול בתוכה, כדי לנהל את המערכת נכון ויעיל במציאות הנתונה כפי שהיא. מי אם כך אחראי על המציאות? מי אחראי על עיוותה המתמשך? ומי אחראי לתיקון עיוותה הקיים?... התשובה המיידית לכך - הפוליטיקאים! וזאת יופי של מסקנה, שאפשר לאמץ בשמחה. אבל גם כאן, היא חייבת להיות חלקית בלבד!
וכאן אני מגיע לתשובה המורכבת לשאלה הראשונית, על סיבת חוסר האפקטיביות של הניהול על-פי מבחן התוצאות החברתיות. ישנן שתי תפישות יסוד מובילות להתנהלות מציאות החיים במדינות ובחברות דמוקרטיות. חברות שבוחנות ובוחרות את מנהיגיהן-מנהליהן אחת למספר שנים. הראשונה הסוציאליסטית הקלאסית: הממשלה הנבחרת היא מנהלת את המדינה ואת המשק, היא גובה מיסים, מחזיקה קופה ציבורית, כי היא אמורה לזהות מגמות וצרכים ולתת להם מענים על-פי תכנון ארוך טווח מתוך תקציבה ולהפעיל את המשק על-ידי השקעות בתוכו, בהתאם להבנתה ולסדרי העדיפות שהיא קובעת. לכאורה נשמע הגיוני ומבטיח! במיוחד זה חיוני ומסייע למוסדות הציבור וליוזמה הפרטית, שמקלים עליהם לפעול בוודאות סבירה כי הם יודעים מה היא התוכנית, מהו הכיוון, הם יודעים שישנו גורם מרכזי חזק שידע לפעול כדי לפקח, לווסת ולהבטיח יציבות. ולכן גם מקדמי הביטחון הנדרשים להם, עקב מרכיב אי-הוודאות במשק, קטנים יותר. לביטחון היחסי הזה, יש לו השלכה ישירה על מרכיבי העלות.
משק ריכוזי כזה אמור ליצור מציאות ידועה עם מורכבות מובנת שמאפשרת למנהלים מוכשרים לנהל בתוכה מערכות ביעילות המרבית. אלא שישנן מגרעות משמעותיות, שעיקרן טמון כולו ביצר הרע וחולשותיו של האדם ה"סביר". למנגנונים הציבוריים והממשלתיים יש נטייה "מובנית" להפוך ממשרתי הציבור למשורתיו, להפוך אי-יעילים בזבזנים, מתנפחים, ביורוקרטים מדי. מאחר שקיימת גם יזמות פרטית במשק, שהמדינה היא מעסיקה מרכזית שלה, יש גם פתח משמעותי לפיתויים, לשחיתויות ולקשרי הון ושלטון. לכן, תנאי ראשוני ליעילות מינימלית בשיטה הזאת הוא קיומה של תרבות חברתית מושרשת, שבה המשמעת האישית, תחושת המחויבות לכלל, החריצות, האמינות והיעילות טבועות ומאזנות את "חולשות האדם הסביר". התנאי השני הוא "תרבות ניהול" וריבוי אומנים-מנהלים מוכשרים במשק הציבורי, שיהיו אפקטיביים ומחויבים ומאותגרים לשמירת יעילות המערכות שאותן הם מנהלים, ושעליהן הם גאים.
השנייה היא הקפיטליסטית הקלאסית: השיטה הזאת מקבלת כנתון פתיחה יסודי, את היצר הרע ואת חולשות האדם ה"סביר". ובמצבה האוטופי האידיאלי היא מאמינה במשק חופשי, שבו אין כל התערבות מצדו של הממשל המרכזי. הכל מופרט, הכל תחרותי, הכל מבוסס את ביקוש עצה וכושר הקנייה של משקי הבית, ועל תחרות חופשית. זאת גישה דרוויניסטית ביסודה, שבה המוכשרים היעילים והנועזים יגברו על הפחות מוכשרים וישרדו. כאשר יש עודף עצה למוצר, היעילים יורידו מחיר ויחסלו את הבזבזנים, ויאלצו אותם לחפש ולמצוא תחומים אחרים להתפרנס מהם.
במצב הקלאסי, הממשלה לא אמורה לגבות מיסים ממשקי הבית, או להטיל מיסוי עקיף, כי היא לא אמורה להתערב בנעשה במשק. אם למדינה יש גם צרכים ציבוריים הכרחיים כגון צבא, ייגבה ממשקי הבית מס ייעודי לאחזקת צבא, ואם נדרש להחזיק מנגנון שליטה, תאום ובקרה מרכזי, ייגבה מס לאחזקת המנגנון הזה. אמורה להיות שקיפות כללית במשק, ועלות אחזקתו של כל גורם ציבורי תהיה ידועה. בשיטה הזאת המיסוי אמור להיות המינימלי, ושירותים ציבוריים, כגון בריאות וחינוך, יינתנו תמורת תשלום מלא למשקי הבית ולצרכנים. זאת השיטה היעילה והחסכונית ביותר! אלא, שיש לה בעיה קשה מאוד עם הדמוקרטיה הסטנדרטית: לא יתקיימו שוויון זכויות ולא שוויון חובות, כי בעלי האמצעים יוכלו לרכוש זכויות או למכור חובות לחסרי האמצעים. יתהווה, די מהר, ניצול קיצוני, שבעקבותיו יהפכו גם הבחירות השוות והחופשיות לבחירות דיפרנציאליות, הפערים בחברה יתרחבו מאוד ובסופו של תהליך יתהווה סוג של משטר פאודלי, שבו בעלי ההון יהיו לאצילים שביניהם תתקיים דמוקרטיה, ושמסביבם יתקבצו נתינים מיעוטי הכישורים ואמצעים, שישעבדו את עצמם (ראו יוון העתיקה והדמוקרטית?).
כדי להתאים את הקפיטליזם לרוח דמוקרטית כללית ושווה, נדרש הרעיון הקפיטליסטי לעבור "סירוס" חלקי כדי להפכו ליותר חברתי. וכך נוצר לו בן-כלאיים: לוקחים מהסוציאליזם את הממשלה הריכוזית המרכזית, את יכולתה לשלוט, לגבות מיסים מכל סוג, לטובת הכלל והחברה, ולספק מתקציבה שירותים סוציאליים חברתיים חינוכיים ובריאותיים, אבל "מוותרים" ומשחררים אותה מחובות ההשקעה, הפיתוח והביצוע שלה תחת השאיפה "האידילית" לאי-התערבות במשק!
את חובותיו של השלטון לציבור, מעבירים "לטיפול" היוזמה הפרטית ומפקידים את המטרות הסוציאליות ה"בזבזניות" בידיים קפיטליסטיות "יעילות" ומתחרות. כך שמרבית הפעילות המשקית היזומה של המדינה, נמצאת בשליטה קפיטליסטית ומתבצעת כביכול, על-פי הכללים של השוק חופשי, אך למעשה בפיקוח ויסות ובשליטה של השלטון המרכזי, שהוא עצמו הופך להיות לשחקן קפיטליסטי מרכזי משפיע! ביצור הכלאיים הזה מתקיימות מראית שוק חופשי ומראית של עצה וביקוש: כך הממשלה מתעשרת מנכסים ציבוריים, ממיסים ישירים, מיסים עקיפים, אגרות היטלים וכל "שאר הירקות", הממשלה חוזרת להיות למעסיק וליזם הראשי במשק, רק במקום שההשקעה, העבודה והיצירה והתמורה ייעשו באמצעות השקעות בחברות ציבוריות ו"יקרות", כי בהן קיימות נורמות עבודה ומבנה של שכר וזכויות סוציאליות, הממשל המרכזי מעדיף במקרה ה"טוב" שהחברות הציבוריות "יתייעלו", ישמשו רק "צינור להעברה", ויבצעו את העבודות באמצעות המשק הפרטי ה"תחרותי", ובמקרה ה"רע" הממשל מזמין את ביצוע העבודה ישירות אצל גורמים פרטיים ומשלם להם ישירות. זאת כל ההגדה הקפיטליסטית-דמוקרטית כולה! דוגמאות: מארה"ב הגדולה ועד ליוון הקטנה.
אם כך, מה קרה למציאות חיינו? מה קורה לנו בסיכומו של תהליך, "בשורה התחתונה"? למען קיום דמוקרטיה כללית ושוויונית, ויתרנו על השיטה הקפיטליסטית החופשית ועל יתרונותיה, מפחד חסרונותיה! למען ה"יעילות" מפחד הבטלה והבזבוז ובשאיפה ל"נצילות" מרבית, ויתרנו על השיטה הסוציאליסטית הקלאסית ועל יתרונותיה לפרט. יצרנו בן-כלאיים משובת וכך אנו מקבלים: תמורת הזכות המפוקפקת לבחור ולהיבחר, תמורת החופש לצעוק ולמחות, תמורת האזרחות וההשתייכות, תמורת ההבטחה לביטחון, לחינוך, לבריאות, ולתנאים סוציאליים מינימליים, קיבלנו ממשל שעושק אותנו למעננו: סוחר בנכסינו, גובה מאתנו מיסים ישירים, שואב מאתנו מיסים עקיפים, מכסים, היטלים, אגרות ביטוחים, ומה לא? הממשל הזה משקיע את המינימום בתכנון המשקי ובהבטחת עתידנו, משקיע פחות מהמינימום בפיקוח, בשליטה, בבקרה ובהבטחת איכות חיינו. אבל אנחנו תלויים בו לחלוטין, ולא מסוגלים לעשות כלום בלעדיו!
אין לממשל מוטיבציה ואין מניע מיוחד להתייעל, או להתמודד עם המנגנון המנופח שהוא עצמו יוצר ומטפח. את עושרו הוא משיג ממילא מעושק חוקי של משקי הבית דרך סחר בנכסיהם ומגוון המיסים שהוא משית על ראשינו. אבל כל זה הרי קיים ממילא בשיטה הסוציאליסטית! אז מה בעצם ההבדל? בשיטה הזאת אנחנו ככלל מקבלים הרבה פחות והממשלה מתעשרת הרבה יותר! מי שמקבלים אלה העשירים והמנהלים ועובדי המוסדות הממשלתיים והציבוריים וקבוצות לחץ פוליטיות. או כאחד הדימויים האהובים על נתניהו: אותו "האיש השמן" היושב לבטח על גב "האיש הרזה", וממשיך להשמין, והרזה במקרה הטוב נותר רזה!... אך ממשיך לסחוב.
בשיטת המשילות הפסדו-קפיטליסטית הזאת, לא מרזים את "האיש השמן!", מתעלמים ממנו, עוקפים אותו, מתייחסים אליו כאל נתון שצריך לחיות איתו. בכלל, בשיטת המשילות הזאת, הממשלה לא מתמודדת באמת עם שום קבוצת לחץ, לא חברתית, לא פוליטית, ולא כלכלית עסקית! כי לשלטון שחושב עסקיות, די לו שיש מקור הכנסה. התמודדויות יזומות יוצרות אי-שקט, משבשות את המשק ועולות ממון!
הממשלה יודעת להתמודד באופן יזום בעיקר עם "האיש הרזה", השכיר המופרט ועם משקי הבית, לא דרך היזום והיצירתיות, אלא דרך התמרון עם סוגי המיסוי והריבית, וכך היא משיבה לעצמה חזרה את מה שהיא משלמת כביכול, כדי לרצות את קבוצות הלחץ השונות. כדי לייצר "צמיחה", כדי ליצור פעילות משקית ובאמצעותה להגדיל את הכנסותיה, מה שיודעת הממשלה לעשות, זה בעיקר לרתום את העגלה למספר "סוסי פרא שאפתנים ורעבים, שמפותים לרוץ קדימה באמצעות ריח חציר טרי ורענן שמנופנף מול נחיריהם".
מפקידים את תקציבי הפיתוח ואת נכסי הציבור, בידיהם של בעלי עסקים קונצרניים וחברות פרטיות ובעלי הון, שמסוגלים לתת ביטחונות, וכך מגייסים לעצמם מימון באמצעות שוק ההון ואשראי בנקאי זמין, מאחר שממילא אין חלופות השקעה אחרות כדאיות להון, כי הממשלה הרי שולטת על מחיר ההון. כך, במקרה הטוב, משמש ההון הציבורי הפנוי לאחר שכבר מוסה, לממן יצירה כלכלית חדשה שמייצרת תעסוקה, וזה טוב ונכון! השיטה מעשירה את בעלי ההון, בעלי העסקים והבנקים, ואין בזה רע. אך במקרה הרע, שההרפתקה העסקית מתגלית ככושלת, ומסתכמת בהפסד, מגן הממשל באמצעות חקיקה על בעלי ההון ומונע מהמפסידים הקטנים את הזכות לפצות עצמם, ולא מאפשר להם הנחת ידם על רכושו הפרטי של בעל ההון הכושל או חסר האחריות או הנוכל. היא עושה זאת בשמו של "הפסדו-קפיטליזם הקדוש", אם כדי לעודד אותו לצאת להרפתקאות חדשות, ואם משום שמרבית הנכסים האלה ממילא משועבדים כביטחונות בידי המממנים המוסדיים הגדולים.
גם אחת המגרעות הגדולות של השיטה הסוציאליסטית, אותו החשש לשחיתות במפגש האפשרי שבין השלטון להון הפרטי, בשיטה ה"קפיטליסטית" מועצם כמה מונים! כי במסילותיו המפותלות, מגיע ההון הזמין גם לאלה ששולטים על ברזי האישורים, התקנות והחוקים, לאלה שיושבים על מגופי הביורוקרטיה, ואלה שביכולתם להשפיע עליהם לפתוח ברזים או לסוגרם. בקיצור, השיטה "הפסדו-קפיטליסטית" יוצרת "שקשוקה מהבילה ריחנית מרובת טעמים", שמביאה לידי ביטוי מרבי את כל אותן תכונות היצר הרע והחולשות של "האדם הסביר"... שבשיטה הסוציאליסטית יתבטאו גם, אבל רק בממדים המוגבלים התואמים לקצב האיטי שבו פועל המשק הסוציאליסטי, בהיעדר הפיתוי הגדול להתעשרות המהירה. אז מה בעצם ה"גליק" הגדול של הפסדו-קפיטליזם, שמוכרים לנו? ומה בעצם כל-כך מפחיד בסוציאליזם שכה מפחידים אותנו מפניו?
לאחר שמבינים את זה, אפשר גם "לאחוז בקרני הדילמה" ולהחליט מה מועדף? או יותר נכון, מה בין השתיים בעצם, הפחות גרוע? האם השיטה הסוציאליסטית? בה השלטון המרכזי משפיע במכוון על התנהלות המשק, עם כל מגרעותיו העצומות? אבל, זו שיטה, שבה "האיש השמן" מחויב יותר. בניהול נכון ומיומן, יכול להגיע ליעילות מספקת ולרמת חיים טובה, ל"איש הרזה" היצרני ולסקטור הפרטי היעיל ניתנות אומנם פחות הזדמנויות להתעשרות מהירה. אבל זה עדיין לא הופך אותו לעני! או האם בשיטה "הפסדו-קפיטליסטית"? המתעלמת ומניחה ל"איש השמן" להשמין. מקיימת משק תזזיתי עם פעילות אינטנסיבית ובראייה קצרת טווח, ובו השלטון פעיל רוב הזמן בתיקונים, בהתאמות ובשינויים עקב עיוותים שנחשפים, שיוצרים "שריפות", ועוסקת בכיבוין. שיטה "משוקשקת" המייצרת מציאות סמויה מעורפלת, שבתוכה מופעל בעיקר הסקטור הפרטי שמתומרץ באמצעות "ניצול" תשוקתו לעשיית עושר מרבי, תוך שימוש "יעיל" וניצול צרכיו וכוחו של "האיש הרזה". שיטה שמטבעה חייבת ליצור פערים גדולים בין בעלי ההון, ומנהליהם המוכשרים הפועלים בתוך מציאות קשה לחיזוי, לבין כל יתר המועסקים השכירים, שמהווים יחד את "האיש הרזה והסוחב".
גילוי נאות: אני מהפכן! לדעתי, בגלל אותן החולשות האנושיות וטבע האדם, כל שיטה תתקלקל ותתעוות, ולכן נדרשת החלפת השיטה בכל שלושים שנים, וכנראה זה מה שנדרש לנו בעת הזאת, כרע במיעוטו!
