אף שמניינם עולה על 700 אלף, אין בכוחם לצאת לרחובות ולהפגין על מר-גורלם, כפי שמצליחים לעשות הסטודנטים והזוגות הצעירים. באירוניה של הגורל לא זוכה ציבור הגמלאים הגדול ורב הזכויות לתשומת הלב הראויה לו. הגורל פשוט היתל בו. נגזר עליו להיות שרוי, בעל-כורחו, במאבק תמידי נגד שרירות לב השלטון, שמתנכל לו ללא רחמים.
סקר המוסד לביטוח לאומי יודע לחשוף ש-65% מהמשפחות הישראליות, בגיל 65 ומעלה, נמנות בין שלושת העשירונים התחתונים. המצב הבלתי-נסבל הזה הוא תוצאה של אטימות-לב וצרות-עין מצד המערכת הפוליטית, הפועלת ללא הרף לכרסום מתמיד של זכויותיהן.
לא צלחו
המציאות בשטח מוכיחה כי ציבור האזרחים הוותיקים לא השכיל עד כה לתרגם את עוצמתו המספרית לכוח פוליטי. ניסיונות חוזרים ונשנים בעבר להקים מפלגת-גמלאים עצמאית לא צלחו, זולת ניסיון אחד שלא האריך ימים רבים. אלא שגם הניסיון הזה נתן לגמלאים רק קדחת בצלחת. חברי הכנסת, שנועדו לייצג אותם בכבוד, מעלו לא אחת בשליחותם. בסופו של דבר נותרו הגמלאים, כמו כל הקשישים, כשהם קירחים מכאן ומכאן.
במאבקים החוזרים ונשנים להעלאת השכר, נגזר על הקשישים להישאר מאחור. איש אינו דואג לשיפור תנאי הגמלה שלהם. זו רק נשחקת ונשחקת. תרומתם הרבה למשק בשנות-עבודתם נשכחה כבר מזמן, רק מחמת סניליות לשמה של ראשי האוצר והמשק, שפשוט בחרו להתעלם מקיומם. אחרי ככלות הכל, בגמלאי המצוי הם רואים לא יותר מכושי שעשה את שלו ושיכול עכשיו בשקט ללכת.
לא מספיק
על פניה דורכת, עדיין, הגמלה במקומה. נגזר עליה להיוותר זעומה כפי שהייתה עוד קודם לכן ואין בה כדי לגמור את החודש. אבל חמור עוד יותר הוא מצבם של הקשישים הרבים, שאינם זוכים אפילו לגמלה. במאבק החברתי הגדול לצדק חברתי, שכמוהו לא ידעה המדינה מעודה, נגזר עליהם להיאבק רק על פת-לחם ומרגרינה.
נוכח מצבם העגום של בני גיל הזהב, הגיע הזמן שמישהו שם למעלה יקיץ מתרדמת החורף שלו ויפעל לשינוי פני הדברים. הדעת נותנת שתוחלת חייהם של הגמלאים בכלל, ועל אחת כמה וכמה של אותם קשישים המתקיימים על קצבת הביטוח הלאומי בלבד - איננה ארוכה דיה. בוודאי שלא במצבם הבלתי נסבל. את החסד האחרון שהם ראויים לו צריך להעניק להם בכבוד.