מי הם אותם מתמחים עיקשים המסכלים כל הסכם, ואשר כלום לא מספיק להם? מי הם אותם רשעים חסרי-רגישות? בואו ואספר לכם - הם בנינו ובנותינו, ילדים טובים ירושלים, אשר מכל המקצועות בחרו דווקא את מקצוע המתיש ביותר, נפשית ופיזית. אנשים שיכלו ללמוד כל דבר מכף רגל ועד ראש, ובחרו ללמוד את כף הרגל ואת הראש (וכל מה שביניהם), בחרו להיכנס לתורנות בבית החולים ביום שישי ולצאת ביום ראשון, ובאמצע להחליט מי יחיה ומי ימות כאשר הם, הרופאים הצעירים, לא לגמרי בהכרה, לא לגמרי ערניים, אך תוך שהם מקשיבים לצו מצפונם ולשבועת אסף הרופא: "אל תצודו (תצדו) להמית כל נפש במשתה העקר; ואל תשקו אשה הרה לזנונים להפיל; ואל תחמודו כל יפי תואר בנשים לנאפה בהן; ואל תגלו את סוד אדם אשר האמין לכם; ואל תקחו כל כופר לחבל ולהשחית; ואל תקשיחו לבב מלחמול על דל ואביון לרפא; ואל תאמרו על טוב רע ועל רע טוב; ואל תלכו בחוקות המכשפים לחבר, ולנחש, ולכשף, ולהפריד איש מאשת חיקו או אשה מאלוף נעוריה; ולא לחמוד כל הון וכל כופר לעזרת אות זימה; ולא להתעזר בכל עבודת אלילים לרפא בהם; ולא להבטיח בכל דברי עבודתם לרפאות...". ותלמידיו של אסף הרופא – המתמחים של אותה עת ענו פה אחד: "כל אשר הוכחתם אותנו וצויתם עלינו נעשה, כי מצות התירה היא ועלינו לעשותה בכל לבבנו ובכל נפשו ובכל מאודנו, לעשות לשמוע ולא לנטות ולא לסור ימין ושמאל. ויברכום בשם אל עליון קונה שמים וארץ. ויוסיפו עוד להעיד בהם ויאמרו עליהם: ...ולא לנטות אחרי הבצע... ולא תמשול בכם רוח רעה לרום עיניכם ולבכם... כה הוכיחו והשביעו אסף ויוחנן את תלמידיהם". אבל המצג שאנו רואים אינו מצג של הילדים שאנו מכירים, מצג של תמימות בלבד, הוא גם אינו מצג של נחישות ורגישות בלבד, אלא גם מצג כוחני, גם מצג של אני ואפסי עוד. מאיפה הם הביאו את זה? ומהיכן העוצמה הזו? מהיכן הגאווה? מהיכן ההתנשאות שפשתה בצעירים האלה החובקת רחובות ובתי חולים מרוטשילד (בעל הממון) לרוטשילד (הרחוב) ולרוטשילד (שמו הקודם של בית חולים בני ציון בחיפה). כיצד השתן, אשר על-פי חוקי ניוטון זורם מלמעלה למטה, תוך שהוא הופך אנרגיה פוטנציאלית לאנרגיה קינטית, סותר פתאום את חוקי הפיזיקה ועולה פתאום לראש? יש לי שתי תשובות המשלימות זו את זו. חר"ה – חזירות רפואית הסתדרותית. הרופאים הצעירים לא יודעים מה מצפה להם בבתי החולים, הם יודעים על קריעת הישבן, הם יודעים על השעות, אך הם לא יודעים מספיק על החר"ה, החזירות הרפואית ההסתדרותית. הם לא יודעים שברפואה התפתחו מעמדות בעלי עוצמה, אשר רק מלאכים בודדים במערכת חורגים מהם, מעמד המומחים הבכירים ה"בוסים", שלא דופקים חשבון לאיש, מרביתם עובדים המון מחוץ לבתי החולים, ובמקביל דופקים משרות מלאות בבתי החולים, וכאשר מדברים איתם על החתמת שעונים ותשלומים על-פי שעות עבודה בפועל הם נעשים פתאום קומוניסטים סוציאליסטים ומתחבאים מאחורי הסינר של הר"י (ההסתדרות הרפואית), והסינר אפילו לא מסתיר את קצה הזנב החזירי שלהם. באמצע יש לנו המומחים, אשר נגאלו מווסלותם מחד-גיסא, היודעים שרק 10% מהם יתקרנפו ויהפכו לחזירי אמת, כי בדיר אין מקום לכולם, ולכן את מרבית האנרגיה שלהם הם משקיעים על-מנת להגיע לדיר. לתוך הכאוס החזירי הזה נופלים הילדים שלנו, שרק גמרו צבא, ורק גמרו לימודים, עד היום הם שתקו, ומעכשיו, הם רוצים את הנתח המגיע להם בחר"ה. אם אי-אפשר לנצח את החר"ה, אז מצטרפים אליו. השינוי אם כן הוא לא במצב, אלא בתגובה של ה"נוער" למצב, והוא נובע בעיקר מההיבט השני של הסיפור, שיפור היכולות של הנוער לשלוט במצבם. האינטרנט, Google ופייסבוק שינו את מאזן הכוחות ביחסי אדם-מדינה, וביחסי עובד-מעביד, ונכון היה שמדינת ישראל והעולם המערבי כולו, יכניסו ראשם עמוק-עמוק לתופעה הזו, כי בינתיים מדובר בילדים שלנו, שעם כל היוהרה, יש להם גבולות ברורים. אני לא בטוח כלל ועיקר בגבולות של יוזמי רוטשילד, למזלנו את הגרעין האנרכיסטי שלהם אפשר לספור על כף יד אחת, אך זה לא תמיד יהיה כך. ופתרון השורש לבעיה הוא לא בסעיף א' או בסעיף ז' להסכם, העימות אינו בין המתמחים לאוצר, העימות הוא בראש ובראשונה בתוך המערכת הרפואית, אשר חייבת לבער את החר"ה מקרבה, לשפוך אותו לים, שפדן, שפכי הרצליה, ובמקביל לתת ביטוי לעוצמה היחסית הרבה יותר של הצעירים במערכת. כי מה לעשות, יש להם הרבה יותר כוח היום, עם האמל"ח (אמצעי לחץ) המשוכלל שברשותם יש להם כוח רב יותר. ומרוח הקרב שלהם, הנחישות והתחת הקרוע שלהם שכל אחד רואה אותו בביקור קצרצר בבתי החולים, ומעיניים הנעצמות ליד המיטה שלנו או של קרובים לנו, ומאהבתנו הרבה אליהם, והחיבוק שהם ראויים לו וחוטפים בעיטות במקומו, ניכר שהם ראויים לכך.