בעצם, לימין כבר אין אג'נדה, חוץ מלשנוא את השמאל. במאבקים החברתיים הסוחפים את המדינה, הימין נעדר או הופך להיות סרח עודף ונגרר במאבק, כשפעילי ימין מנסים להסביר שגם הם חברתיים וגם להם אכפת. את מאבק הקוטג', מאבק העובדים הסוציאלים, מאבק הרופאים ומאבק הדיור לא מובילים אנשי ימין. יש בין מובילי מאבקים אלו אנשי שמאל, ויש אנשי מרכז המפה הפוליטית, אך הימין נעדר.
גם במישור המדיני, אחרי שנתניהו כבר קיבל את משוואת "שתי מדינות לשני עמים" מה יש לתנועתו הליכוד לחדש שקדימה והעבודה לא אמרו לפניהם? גם אנשי הימין שקוראים עדיין "אף שעל", שיעלו ויסבירו איך בדיוק הדבר ייושם. לעומת יוזמת ז'נווה, המפקד הלאומי, תוכנית מופז, מפת הדרכים, מתווה אנאפוליס, תוכנית אולמרט ושאר תוכניות מפרי מרכז והשמאל שדוגלות בשתי מדינות לשני עמים, לימין מגרסת "אף שעל" אין הרי תוכנית אמיתית, אם הייתה, כבר היינו שומעים עליה, מתדיינים עליה, אולי אפילו הייתה נשמעת הגיונית. אבל תוכנית כזו איננה. לא רק משום שבאמת אין פתרון זולת שתי מדינות לשני עמים, גם מכיוון שהימין כבר מזמן הוא גוש חסר דרך.
המאבקים אותם מנהל הימין הם בעיקר מאבקים "נגד השמאל" - פגיעה במימון ארגוני שמאל, ארגוני זכויות אדם וארגונים פרו-פלשתינים ומניעת הגיית המילה "חרם" על הטיותיה השונות. מאבקי הימין בעיקרם מכוונים להראות איזו "לאומיות" או "ציונות" שתכניה לא ברורים, מלבד העובדה שאסור להגיד מילה נגד ישראל, בעצם, אסור להביע דעות "לא ימניות".
כך שכשדנים בעתיד המדינה, בנושאי חברה וכלכלה, הימין נעדר. כך גם בנושאי תרבות, עיקר טענות הימין הן כי צריך לעצור את "מדינת תל אביב" ואת "אנשי הרוח". בנושא המדיני מציג הימין סופרמרקט של דעות, הנעות בין מצעי קדימה, העבודה או מרצ לבין הזיות בלתי אפשריות על סיפוח הגדה המערבית, מבלי להפוך את תושבי הגדה הפלשתינים לאזרחי המדינה, מבלי לגרשם ומבלי לקרוא לשלטון עליהם כיבוש.
לאחר שבנימין נתניהו הכריז קבל עם ועולם על כוונתו להקמת מדינה פלשתינית, והכריז על כמה מגבולות המדינה העתידיים, כמה שנים לאחר שאביגדור ליברמן פרסם תוכנית מדינית המעניקה לפלשתינים לא רק את שטחי הגדה המערבית (מעט גושי ההתיישבות) אלא גם את שטחי המשולש, בזמן הזה במפלגתו של ראש הממשלה חברי הכנסת דנון וחוטובלי קוראים לסיפוח הגדה המערבית ומתנגדים לכל משא-ומתן ולכל סוג של הסכם, כמובן, מבלי להציע אלטרנטיבה ריאלית.
נכון, הימין מרכיב את הממשלה הנוכחית ולכן פועלם של כמה מהשרים חיובי ואף מרשים, אך אין לגוש הימין כל הצעה קונסטרוקטיבית לגבי עתיד המדינה, בטח שלא כזו שהחלה בימין. כי הורדת עלות השיות בטלפונים הסלולאריים, כמו גם כמה יוזמות יפות של השר
גלעד ארדן, עם כל החיוביות שלהן, אי-אפשר לקרוא להן "ימניות". העובדה שאלו מתקבלות בזרועות פתוחות בציבור הרחב רק מראה עד כמה הן פשוט לעשות את עבודת השרים ואין בהן דווקא מאידיאולוגית הימין או השמאל.
לא פלא, לפיכך, שהימין הפך להיות תעשיה של חוקים לאומניים ואנטי דמוקרטיים. הרי אם לא ייצר את הצעות החוק ההזויות הללו, כיצד ידע שהוא ימין? להיות ימין כלכלי כבר לא מקובל במדינה, את זה שומרים לנתניהו, שטייניץ ו
נחמיה שטרסלר, להיות ימין מדיני, את זה הימין לא מוכן לעשות, ובכל מקרה לא מוכן לעשות תוך ראייה אסטרטגית. כך שהיום, להיות ימני אומר דבר אחד בלבד: "לא להיות שמאלני".
