לפרשתנו 'ראה' ולשתי הפרשות הבאות אחריה - 'שופטים' ו'כי תצא' - יש מכנה משותף וייחודי שלדעתי אין כדוגמתו בכל התורה. למה אני מתכוון?
בשלוש הפרשות הרצופות הללו ישנן מצוות מיוחדות שמפגינות את חסדו הגדול של ה' לעמו, ואת רצונו לחוקק חוקים ומשפטים שנוכל לעמוד בהם במצבנו הרוחני - פוסט חטא האדם הראשון - שבו אין ביכולתנו להכניע ולהעלים טוטאלית את יצרנו. ומצד שני, הוויתורים הללו מְלֻווים בחוקים שדורשים מאתנו לשמור על רמה מוסרית מינימלית.
נתחיל עם פרשת 'ראה'. בארבעים שנות נדודי בני ישראל במדבר הם לא היו יכולים לאכול בשר לפני ביאת הבהמות למשכן כקורבן שלמים. חלק מאותו בשר קודשין הוקרב לה', חלק ניתן לכהנים והיתר ניתן לבעל הבהמה. ברם, לפני כניסתם ארצה, ה' הקל על עמו באמרו: "כי ירחיב ה' אלֹקיך את-גבֻלך...ואמרת אֹכלָה בשר כי-תְאַוֶה נפשך לאכֹל בשר בכל-אַוַת נפשְך תֹאכַל בשר. כי-ירחַק ממך המקום אשר יבחר ה' אלֹקיך לשׂום שמו שם וזבחת מבְקָרְך ומצֹאנך אשר נתן ה' לך כאשר צִוִיתִך ואכלת בשעריך בכל אַוַת נפשֶך" [דברים י"ב, כ'-כ"א].
לראשונה אישר ה' לעם ישראל אחרי כניסתו לארץ לאכול בשר חולין. ברם, במקביל להיתר זה, קשה להתעלם מן ההסתייגות של הקב"ה מאכילת בשר - "תאוות נפשך" ו"אַוַת נפשך" - חוזרות על עצמן באותו היתר, כך שאי-הנחת של ה' מן התופעה ההיא ברורה כשמש. ואכן, בשר החולין שהותר לאכול ממנו נקרא "בשר תאווה".
יש לזכור שאחרי שה' שם את האדם הראשון בגן עדן, הוא אמר לו ולחווה: "הנה נתתי לכם את-כל-עשב זֹרע זֶרע...ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ...לכם יהיה לאָכְלָה" [בראשית א', כ"ט]. ברם, אחרי החטא הראשון, ירד האדם מרמתו הרוחנית המושלמת של חיים בהרמוניה עם כל בריאות העולם. אט-אט רמתה של האנושות הידרדרה עד כדי גזל ורצח של איש כלפי רעהו. כדי לתקן את המצב הנורא הזה החליט ה' לאסור על איש מלרצוח איש, ולהסיט את יצרו לכבוש ו"לבלוע" את חברו בהתרת אכילת בשרם של בעלי חיים. ויתור זה של ה' נלווה בדרישות שימתנו את יצרו של היהודי לאכול בשר. ולכן, ההלכה קובעת כיצד לשחוט את הבהמה, אלו בהמות מותרות לאכילה, ודורשת ממנו לכסות את דם הבהמה שנשפך. כל ההלכות הללו נועדו לאזן את האכזריות שבהמתת הבהמות, ולגרום לאדם לחוש באי-הצדק שבאכילת בשר, עד כדי הפיכתה למעשה מביש.
למרות הוויתור לאדם לאכול בשר אחרי שגלה מגן עדן, יש לדעת שהוא נברא כדי להיות צמחוני - מבנה גופו ותפקודו היו אז ונותרו מאז מתאימים לאכול פירות וירקות בלבד. ההיתר לאכול בשר מהווה סטייה מאותו אורח חיים, ולכן חייב להביא על האדם חולי וקיצור מתוחלת חייו. הרב קוק, שדגל בצמחונות, האמין שיבוא יום והאדם יעדן את נפשו, ימול את ערלת לבו, ויבחר לעשות צדק לא רק עם רעיו אלא גם עם כל הבהמות והחיות על-ידי מניעה משפיכת דמם.
ויתורו השני של ה' שנדון בו הוא דווקא בפרשה השלישית, פרשת 'כי תצא', כי שם הדמיון לפרשת 'ראה' חזק ביותר. על-פי תורתנו הקדושה: "כי-תצא למלחמה על-אֹיביך...וראיתָ בשביה אשת יפת-תֹאר וחשקת בה ולקחת לךָ לאשה" [דברים כ"א, י'-י"א]. כמובן שאין התורה מצווה לקחת אישה יפת תואר, לגיירה ולשאת אותה. להפך, התורה רואה בלקיחת אותה אישה מעשה לא ראוי שיגרום לשנאתה וללידת בן סורר ומורה. התוצאה מאותו מעשה נראית הגיונית, כי אחרי הכל האישה היא שבוית מלחמה שנלקחה בניגוד לרצונה והיהדות נכפתה עליה, וייתכן שיש בלבה טינה שמביאה אותה לגעגועים לעמה.
ולכן, כדי למנוע את התוצאות הרעות הללו, מצווה התורה על החייל היהודי שמביא לביתו את האישה הזו, להורות לה לגלח את ראשה ולגדל את ציפורניה, ולהסיר את שמלתה הנאה בעת שִבְיָה, ולהמתין חודש ימים כאשר היא בוכה על אביה ואמה. התקווה היא שהיהודי יתחרט, ישחררה וישלח אותה לנפשה. בכל מקרה אסור לו למכור אותה או להתעמר בה. כמו באכילת בשר, שאינה מצווה כלל, התורה קובעת מצוות - למעשה תנאים - שאם אתה בכל זאת נכנע לתאוותך, עליך לקיימן. גם פה התורה קובעת שאם תיכנע לתאוותך ל"בשרה" של אישה זרה (שאינה משבעת העמים) ידע תדע את התוצאות העלולות לקרות, ודע לך שתאוותך כפופה לגבולות מוסריים שהתורה קבעה.
הוויתור השלישי של ה' - ופה יש מחלוקת תנאים וראשונים לגבי היותו מצווה - הוא מינוי מלך. וזה לשון התורה בפרשת 'שופטים': "כי תבֹא אל-הארץ אשר ה' אלֹקיך נֹתן לך וִירִשתָה וישבתה בה ואמרת אשׂימָה עלי מלך ככל-הגוים אשר סבִיבֹתָי. שׂוֹם תָשׂים עליך מלך אשר יבחר ה' אלֹקיך בו" [דברים י"ז, י"ד-ט"ו].
במסכת סנהדרין [כ, ע"ב] רבי יהודה אומר ששלוש מצוות הצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית את זרע עמלק, ולבנות את בית המקדש. לעומתו, רבי נהוראי אומר: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר 'ואמרת אשימה עלי מלך [ככל הגוים אשר סביבתי]". למעשה, רבי נהוראי רואה את ה' מודיע כעת מראש שיבוא יום ובני ישראל יבקשו מלך "כי לא אותך מאסו, כי אֹתי מאסו ממלֹך עליהם" [שמואל א', ח', ז']. מאחורי המניע שלהם לבקשת מלך בשר ודם במקום מלכם שבשמים - שמלך עליהם זה מאות שנים לבדו, ומעולם לא גער בהם לבקש ממנו שיבחר עבורם מלך - היה רצונם להיות "ככל הגויים", קרי, שהמלך יעבידם עבודה זרה.
יש לומר שרוב הראשונים (כולל הרמב"ם והרמב"ן) סבורים ששימת מלך היא מצוות עשה. לעומתם, הרב אברהם בן עזרא ראה במינוי מלך רשות, ושהמצווה היא בפרוצדורה בלבד אחרי הבקשה למלך - שתהיה "על-פי נביא או משפט האורים...ולא אשר תבחר אתה". הספורנו והאברבנאל מחזיקים בדעה דומה, וכך מתבטא האברבנאל: "הנה הוא אגדת העתיד... אני ידעתי שתהיו כפויי טובה כשתאמרו מעצמכם 'אשימה עלי מלך' לא מפני ההכרח להילחם עם העמים ולכבוש את הארץ...כי אם להשתוות עם האומות הממליכים עליהם מלכים... ולפי זה יהיה ענין [דרך מינוי] המלך מצוות עשה תלויה בדבר הרשות".
האברבנאל מוסיף ומשווה בין "הנושא דנן ובין אשה יפת-תואר שכמובן, אין מצווה לחשוב בה ולבעול אותה, אבל היא רשות 'מפועל יצר הרע'", כאשר המצוות שבאות בעקבותיה קשורות לדרך שבה יש להתייחס אליה. גם שימת מלך "שאין שאלתו מצווה, כי אם רשות ומפועל יצר הרע". המצווה היא שבחירת המלך שיהפוך את המלכות לשושלת תיעשה על-ידי ה'.
הראיה שבחירת מלך שיוריש את כתרו לבניו היא בניגוד לטובת העם, היא פשוטה ביותר: רובם של מלכי יהודה וכל מלכי ישראל חטאו והחטיאו את העם עד מאוד. ולכן, מהו המשטר המתאים ביותר לעם הקדוש - הנפרש מכל האומות? לעניות דעתי, משטר שבו העם ממליך את מלכו שבשמיים וזועק לו שימלוך עליו. ואז "וַיָקֶם ה' שופטים ויושיעום מיד ֹשֹסֵיהם" [שופטים ב', ט"ז]. שופט-מלך כזה שבוחר בסנהדרין ששופט את העם ומחוקק עבורו חוקים על-פי התורה, ושופט-מלך שאינו מוריש את מעמדו בשושלת אלא נבחר דור דור בידי ה' - שהוא מלכנו האמיתי - זה המשטר האידיאלי והראוי לממלכת כוהנים וגוי קדוש.
מתי זה יקרה? "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראינו". הכל תלוי בנו. יהי רצון שנתאחד, שנצעק לה', ונמליך אותו - והוא ישיבנו אליו ונשובה ויחדש ימינו כקדם.