יש במדינה חוסר-נחת מוצדק, והוא מתגבר. מקורותיו הנוכחיים (בניגוד למקורותיו העמוקים) רבים. חלק נובע מתרבות קלוקלת של "מגיע לי" ומנהנתנות חסרת מעצורים. פרופ' עוז אלמוג ואחרים תיארו זאת בפרסומיהם בחודשיים האחרונים. אך אלו אינן יכולות להסביר את הכעס ואת המצוקה מדן ועד אילת. אלה יונקים את מקורותיהם מהזנחה בלתי-מובנת של כל מה שאינו נכנס לרווח הצר באתנח של הכוונת.
על הגל הזה עלו פרזיטים ופרובוקטורים - אלדד יניב וקומץ עסקנים של הקרן החד"שה לישראל - שמנסים להפיק רווחים פוליטיים מדיג בשלולית העכורה. האם זה הפך את המחאה ללא-נכונה? ודאי שלא. יחד עם זאת, כמו מחאות אחרות בתולדות המדינה מאז מאי 1977, היא צצה דווקא כשהליכוד בשלטון... וזה דורש הסבר.
כמו הרבה מחאות בתולדות המדינה - גם מחאה זו, כנראה, תימוג ותתפוגג. "מנהיגיה" המפוקפקים, שעשו את ליטרת יחסי הציבור על גבם של ההמונים, שאת מצוקותיהם ניצלו, אולי ייזכרו, וימשיכו - כמו קבלני קולות מדופלמים - אל המחאה הבאה, שימציאו מממניהם האלמוניים (כיוון שהעיתונות הישראלית אינה מעוניינת לחושפם). "מנהיגי" המחאה יותירו אחריהם בעוד כמה שבועות אדמה חרוכה, אכזבה והרבה אנשים מנוצלים, שהלכו אחריהם בעיניים עצומות, מבלי לבדוק בציציות ה"מנהיגים" הללו. ושוב, התקשורת אשמה - כי תפקידה היה להאיר את עיני ההמונים אחרי איזו עזה עיוורת הם הולכים.
מצד שני, אזכיר את דברי החבר ולדימיר איליץ' לנין זצוק"ל, על השוטים השימושיים - התמימים, שאינם מתעניינים מי מנצל אותם לצרכיו. כל מהפכה צריכה שוטים שימושיים כשמן לגלגליה. צריך להקשיב לדמגוגיה המתוזמרת של "מנהיגי" המחאה - כולם עסקנים בשכר, ששיננו דפי הנחיות - כדי להבין זאת.
כבר בתחילת המחאה הצעתי לבדוק את נתיב הכסף - מי מזרים הון תועפות, הנדרש לארגן את מהומות הקיץ הללו? ואני שמח לאידם של
בנימין נתניהו ושל שריו הצדקניים, שהתנגדו לחוק לחקירת מקורות המימון של החתרנות, ומוכים כעת קשה על-ידי היעדר החוק הראוי הזה.
אני צופה, שתוך כמה שבועות תתפוגג המחאה, כיוון שייגמרו התקציבים לחתרנים. שולחיהם יתחילו לאסוף כספים ורעיונות לחתרנות הבאה. וכאמור, כל זה בלי קשר לעובדה, שרע מאוד במדינתנו - רע לחברה האזרחית - למרות ההצלחה המדהימה של קברניטי כלכלתנו.
"לקומוניזם לא נחזור!"
"את המנגינה הזאת
אי-אפשר להפסיק,
את המנגינה הזאת
אי-אפשר להפסיק,
מוכרחים להמשיך לנגן
מוכרחים להמשיך לנגן,
מפני שאת המנגינה הזאת
אי-אפשר להפסיק"
(עודד פלדמן,
"מוכרחים להמשיך לנגן").
ואת המנגינה הזאת בכלכלת ישראל אסור להפסיק - למרות הדמגוגיה הסוציאליסטית, שחזרה לרגע להיות להיט בכיכרות - כי בנפשנו היא. ראו איסלנד, יוון, אירלנד ועוד כמה מדינות, הקורסות לנגד עינינו. ולהזכיר, היינו עשרות שנים במשטר כלכלי קוואזי-קומוניסטי, שהותיר אחריו ארץ זרועה במלח. ועל כך הזהיר בימים הראשונים של המהומות
סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל: "לקומוניזם לא נחזור!".
לקצץ בתקציב הביטחון
ונשוב לסוגיית התותחים והחמאה. במדיניות נבונה אין צורך לבחור בין תותחים לבין חמאה, אלא למצוא איזון ביניהם. אנחנו מוציאים כחמישים מיליארד שקלים מדי שנה על ביטחון מבלי שהארי שבע, והוא שש לטרוף עוד ועוד כבשים - כביכול כדי למלא את המשימות שהוטלו עליו.
כיוון ששמירה על מסגרת התקציב חשובה, כדי למנוע את הפיכתנו ליוון מספר שתיים - הרי יש לקצץ בביטחון בצורה חכמה: להסיר ביד קשה את גושי השומן המיותרים והרבים, שעוטה מערכת הביטחון, ומפריעים לה לתפקד. יש לחסל כל מה שאינו יורה וכל מה שאינו עוזר לירות - חילות מיותרים (כמו חיל החינוך, שעוסק בפוליטיזציה, ואין כדוגמתו בשום דמוקרטיה), מפקדות מיותרות ועיסוקים, שאינם תורמים לביצועיו הקרביים של הצבא (כולל ניסויים חברתיים, שמערכת הביטחון מממנת לאקדמאים שונים על לא-עוול בכפם). "מלחמה היא עניין רציני מדי מכדי שתושאר לאנשי צבא" - אמר המדינאי הצרפתי ז'ורג' קלמנסו. לא כל שכן, עניינים אחרים, שלשלטון הישראלי היה נוח להפקיד בידי הצבא (התיישבות, רווחה, חינוך, תנועות נוער ועוד) - גם כי הבטיח, שיהיה להם גוון פוליטי נוח למפלגת השלטון. אם נבדוק איך מתנהל צבאנו, לא הייתי מפקיד בידי מפקדיו גם שמירה על קיוסק ריק.
יש לנו צבא שמן ומסואב, שחלקים ממנו התנוונו (עיינו בערך ימ"חים) כיוון שהופקרו בידי צבא, שאינו מסוגל לנהל כהלכה שום דבר. וראינו את שערוריית הקמת הגדר בדרום, או את הפיתוח הזוחל בצעדי חילזון של מערכות ההגנה ליישובי הדרום נגד ירי מרגמות ורקטות. מערכת הביטחון יכולה בקושי לנהל צבא, ולבטח אין להפקיד בידיה ניהול מערכות אזרחיות. לאור הצלחותיה הביטחוניות והצבאיות בחמשת העשורים האחרונים - גם קשה להפקיד בידיה את ניהול הביטחון גרידא. ועיין במלחמת לבנון השנייה, שלא הייתה הגרועה בביצועי מערכת ביטחוננו.
ואם מדברים על שינוי מהותי בצבא - הרי יש לחשוב על ביטול חוקי הגיוס הנוכחיים ועל המרתם בגיוס בררני של חיילים לשירות חובה ומילואים בשכר מלא. אם הצבא יקוצץ דראסטית, ויבוטלו בו תפקידים ומפקדות בלתי-נחוצים, נוכל לשלם שכר מינימום לחיילי החובה - גם מבלי לפגוע ביכולתו של הצבא להתמודד עם כל סוגי האיומים.
מכירת קרקעות לוקראטיוויות, המוחזקות בידי הצבא, יכולה למלא את קופת המדינה בכסף רב. חלק מהמחנות הללו נטושים ממילא. משך שנים ארוכות תפסה סדנת הרכב של מחנה מטכ"ל שטח עצום בדרום הקריה בתל אביב. כך אפשר לסמן עוד הרבה שטחים, שאין שום היגיון להחזיקם בלב הערים - וגם אין שום הצדקה אתית לסכן את שכניהם. למשל - מחנה השלישות ברמת-גן ומחנה הקריה בתל אביב, שתקועים כמו עצם בגרונו של גוש דן, ולא רק הם.
החיסכון המשמעותי של הקטנת תקציב הביטחון - תוך שמירה על מסגרת התקציב - ימציא למדינה מקורות למימון פרויקטים חיוניים לחברה האזרחית: חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה, אנרגיה, שמירה על איכות הסביבה, הקמת מפעלי תשתית ועוד. כל זה אפשרי - רק אם יקוצץ תקציב הביטחון.
האם זה ייתכן? קשה להניח, שמדינה שהתרגלה לראות הכל דרך הכוונת, תוכל להתרגל לנקודת ראות אחרת. ברור, שהניזוקים מהשינוי - העלית הביטחונית בהווה ובעבר, שנהנית גם מתנאי פרישה משופרים לעומת כל עובד אחר בשירות המדינה - לא יניחו לגעת בעטינים המניקים אותם בשפע.
בכל העולם ידוע, שלקראת דיוני התקציב, מתחילים הצמרת הביטחונית וסייעניה להשמיע איומים גדולים ונוראיים, שרובם מצוצים מן האצבע. בשנות השמונים עשו את התרגיל על השר
יצחק מודעי. הוא ועמיתיו השרים הוזמנו ל"בור", ושם (כיוון שטרם היה פאואר-פוינט) הקרינו להם ברזלננים חמורי-סבר שקפים נוראיים ומסווגים מאוד על האיומים, על מדינתנו, וליוו אותם בהסברים מזרי-אימה. "שמענו סיפורי כיפה אדומה", אמר השר מודעי כשעלה מן ה"בור". מודעי לא השתכנע, אך עמיתיו דווקא נכנעו ללחץ המנטלי המתון, ואישרו את הדרישות התקציביות דאז של מערכת הביטחון. כל מערכות הביטחון בעולם עושות זאת, כדי לחמוס מן החברה האזרחית ממון רב, שיקיים את הממסד הביטחוני.
זאב ז'בוטינסקי הטיף לחד-נס ("מוניזם"): רתימת המאמץ הציוני להקמת מדינה בלבד, ואחרי השלב הזה תפעל התנועה הציונית בהתאם לדרך השונה של מרכיביה. ז'בוטינסקי דגל בצדק חברתי מקיף, דווקא משום שלא היה סוציאליסט, אלא ליברל.
הוא קבע, שהמדינה צריכה לספק לאזרחיה חמישה מ"מים - מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא - ואם אין המדינה עומדת בכך, רשאים העובדים להיאבק להשגתם. יכול להיות, שזה היה נכון לראשית המאה העשרים. בסופה ברור, כי המדינה נכשלה ברוב המשימות שנטלה על עצמה, וכדי לבצען, יש לסמוך על כוחות השוק.
ביטחון לאומי הוא מצרף של נושאים צבאיים ושל נושאים אזרחיים. צבא חזק מורכב מחיילים בריאים ומשכילים, שיודעים על מה הם מגנים, ורוצים לעשות זאת, והם נשענים על חברה בעלת חוסן חברתי. במלחמת ההתשה אמר יצחק בן-אהרן, מזכיר ההסתדרות, כי החיילים נלחמים בחזית, כדי שבעורף יוכלו פועלי הנמל לשבות. זו אִמרה מקוממת, אך נכונה. עם גיוסם צריכים חיילים להגן על שגרת החיים בעורף. כך חיה חברה בריאה וחסונה. המדינה היא הרחוב, הקהילה, הבית, המשפחה ולא רק גיאוגרפיה וגבולות. לכן, החוסן החברתי חיוני למדינה במצור - למרות שלכאורה השקעה בו מסיטה משאבים מן הצבא, אך היא תורמת לביטחון הרבה יותר מאשר עוד עוצבה, עוד מבנה אדיר במחנה הקריה ואפילו שיפור בשכר המופלג של אנשי הקבע.
אם המדינה רוצה להיות ראויה להגנה, עליה לדאוג לאזרחיה, ולא לשאוף שהם ישרתוה מבלי לקבל תמורה הולמת ברמת חייהם ובאיכות חייהם. כלומר, על המדינה להניף את כל הדגלים יחד, ולאזן ביניהם, כדי שהחברה הישראלית המוכה תוכל להשתקם. כלומר, יש לצמצם את תקציב הביטחון (וכאמור, יש הרבה מה לקצץ! ראו, למשל, את
הצעותיו של אריה אגוזי; ואני חריף ממנו), ולהשקיע בראש חכם בחברה האזרחית וברווחתה, וכדי שיהיה נעים לחיות במדינה.
