בְּסְוֹף הַנְּדִידָה
יִשְׂרָאֵל בְּסוֹף הַנְּדִידַה וּכְבַר בַּשַּׁעַר
לִקְרַאת לְחִימָה מוּכָנִים בּוֹגֶר וָנַעַר
מִלְחָמָה עַל הַבָּיִת כְּמִצְוַת אֱלֹהִים
נִשְׁלְחוּ לִחְיוֹת וְהֵם לַמַּוֶת נִִשְׁלָחִים
בְּרַם הַפַּעַם מִדּׂרוֹם נִפְתְּחָה הָרָעָה
תְּקוּפַת הַרְגִּיעָה בַּמּומְחִים תִּעְתְעָה
וּלְרוּחַ הָרָעָה שֶׁבָּנוּ יֵשׁ אָשֶׁם שֶׁטָּעָה
לֹא אוֹיֵב חֲלִילָה, אֶלָּא לוֹחֵם שֶׁטָּעָה
נאמר ללשוננו הס ומְלַהַג רִיק חָזוֹר
בְּשִׂים סְגוֹר לְפִינוּ אוֹיֵב יִסּוֹג אָחוֹר
תּוֹחַלְתוֹ תִּתְבַּדָּה ועיניו אור לֹא יִרְאוּ
וּמְחָרְבַיִךְ וּמְהָרְסַיִךְ שֶׁפֹּה מִמֶּךְ יֵצֵאוּ
ארץ ישראל ארץ נחלתו
כפי ששבוע שבוע אמרנו וחוזרים לאמֹר עלינו לזכור את המקום והזמן שבו נאמרים דברי משה אל כל בני ישראל. יודגש כי גם הפעם מדובר בָחֲנוֹת בני ישראל על ירדן ירחו, ערב כניסתם לארץ לְרִשְׁתָהּ כלשון המקרא. פרשה זו כמו קודמותיה מביאה את דבר משה הַפּוֹרֵשׂ משנתו ותורתו לעם ללמדו איך עליו לנהוג ולהתנהג בהיכנסו לארץ לְרִשְׁתָּהּ ולהתנחל בה: ה' הוא שיכרית את עמי כנען שבה. ומביא את דברי אלהים: כי יכרית ה' אלהיך את הגויים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם.(יב/כט) כי ארץ כנען היא ארץ נחלתו של עם ישראל. הכיבוש עצמו אין בו משום מעשה חריג כשמדובר לפני אלפי שנים, אפילו גם לפני כמה מאות שנים. רוב העמים והארצות נוצרו מנדידת עמים ממקום למשנהו ו"בסלקם" את תושבי המקום וּבְתָפְסָם את מקומם, והפולשים נהיו בעלי הארץ והילידים נתמעטו וחיו תחת חסותם של הפולשים שהפכו את ארצות הילידים ארצות נחלתם. היש מי שמרים קול כיום בקשר לארצות אמריקה הצפונית והדרומי ומרחבי קנדה שמצפון להן או גרונלנד עמים שונים נדדו ממקומות מושבותיהם פלשו לארצות אלו ודחקו את תושביה האינדיאנים והם נהיו לאדוני הארצות. אותו תהליך התרחש באוסטרליה, ובניוזילנד. גם כשמדובר בארצות השכנות לנו אשר כיום נקראות ארצות ערב , הן היו ארצות הגירה ונדידת עמי המדבר אליהן ממדבריות ערב ומעבר לים. הם העלימו את האשורים והארמים והפיניקיים והפרעונים והפכו לאדוני הארצות האלה. לולא היה מדובר בעם ישראל שהוא עם עולם, גם ארצו הייתה הופכת לארץ של הפולשים (הפלשטינים) שבאו מעבר לים וממדבריות ערב ומארצות שכנות. אלא שעם ישראל חי וקים ולא נתן לזרים להשתלט על כל ארצו. כשם שאין עורר ומערער על קיומן של ארצות ועמים בכל קצוי תבל, כך גם אין אֻמָּה הרשאית לערער על זכותו וקיומו הפיזי של עם ישראל בארץ ישראל ארץ נחלתו . הוא נלחם עליה בימי משה והושע ונלחם עליה עד ימינו אלה ומביס כל חורשי רעתו.
חוק וסדר והתנהגות למופת
כאמור משה ניצב בפני העם הערוך לקרב ועוד בטרם נכנס לארץ לא כל שכן שבטרם כבש אותה דורש משה ממנו לשמור על חוק וסדר ועל התנהגות ראויה. כמו בפרשות קודמות ובפרשת כי תבוא, שעתידים אנו לקרוא, חוזר משה ואומר לעם, שיש שתי דרכים: האחת רעה וקללה עמה והאחרת טובה וברכה עמה. הבחירה היא בידי העם עצמו, והיא איננה בשמים. בָּחַר בדרך הטובה זָכָה לברכה ולחיים טובים, בָּחַר בדרך הרעה לָקָה בקללה ובחיים רעים. כל שעל העם לעשות לבחור בטוב בברכה וּלְמַסֵּד את הטוב בְּחֻקָּה שלפי מהותה היא חוק יסוד אותו ראה וקדש . ומשה פותח בעיקר הָעִקָּרִים מבין שלוש עשרה העקרים (שהרמב"ם רכז ותמצת אותם) . האמונה בה' והסתלקות מכל עבודה זרה שלא ללכת: אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם.(יא/כח) ובכדי שלא יתפתה העם להאמין בהבלי הגויים צוה משה לנתץ את מַצֵּבֹתָם ואשריהם ואת פסיליהם לְגַדֵּעַ. כי אם אלה ישארו עשויים הם להטות את העם ללכת אחריהם , כפי שעשו החטא העגל ובמואב בבעל פעור והוסיף ואמר: עליכם לציית לאלהיכם ולעבדו במקום אשר יבחר בארץ ולא כמו הכנענים על כל גבעה או תחת כל עץ רענן. הזבחים והקרבנות יעשו במקום בו יבחר ה' והוסיף להזהירם: לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים היום איש הישר בעיניו יעשה(יב/ח) כיון שהעם עדין במדבר ולא בארץ נחלתו נהג: איש הישר בעיניו יעשה(יב/ח) למרות קיום המשכן. לכן משה אומר: כל עוד לא הגעתם לנחלה , כלומר למקדש בירושלים , אתה עתידים להגיע למנוחה כחנית ביניים להקים בשילה שם יוקם המשכן שאתם נושאים אתכם ובו תעבדו את ה' אלהיכם . הדגש על קיום החוק והמשפט .
היחס אל עמי כנען שנשארו בארץ והמצוות
מלשון הכתוב בתורה למדים אנו כי אחרי כיבוש הארץ על-ידי ישראל נשאר חלק מבני עמי כנען שחיו בארץ. גם מפרשה זו ולה הדבר: לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה (יד/כא) לגר כלומר לזר שאיננו מבני ישראל ובהמשך כאשר מדובר על מצות חג השבועות נאמר: ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדיך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר... (טז/יא) ושוב הגר מופיע כחלק מתושבי הארץ מכאן שהוא לא נכחד. מתברר כי המשך ישיבתו של הגר הזר בקרב עם ישראל בארץ אחרי שישראל ירש אותה על-פי צו אלהי, ברם על הגר הזה לקים: שבע מצוות בני נח שהן: 1. הושבת דַּיָּנים לדון דינים שבין אדם לחברו. 2. אסור ברכת השם (בלשון סגי נהור כלומר איסור לקלל)). 3. אסור עבודה זרה. 4. אסור גלוי עריות. 5. אסור שפיכות דמים. 6. אסור גזל. 7. אסור אכילת איבר מן החי. ושוב גם כאן מוזכר האיסור שהוטל על ישראל הוטל על הגר. כי רק מי שמקבל את האמונה באלהים זכאי גם ליחס של שוה בין שווים. משה חוזר ושם את הדגש על קיום תרי"ג המצוות שבתורה, הן אלה שבכתב והן שבעל פה שישראל חייבים בהן. ובתורה עצמה ניתן יחס מיוחד לגרים (כזרים המתגוררים בארץ) כפי שיש לנהוג ביתום ובאלמנה מבני ישראל. אולם כשם שנתנו זכויות לגרים כשווים עם ישראל, כך הם חייבים הם לקבל ולנהוג לפי העקרונות המשמשים את עם ישראל בארצו, דאז ומדינתו דהיום. עקרונות אלה הם תנאי לקיומם של הַגֶּרִים הַגָּרִים עמנו כאן מצד אחד, ומצד שני אם יחתרו תחתנו ויתנו יד לשונאינו להכחידנו ויכפרו בזכותה של ישראל על ארצה , הרי ששני הפכים אלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
המותר להקריב את הפרט למען הכלל
אמנם הפרשה אינה עוסקת במלחמה ובהקרבה בעת מלחמה, אך כיון שהעם הנאסף בקרבת פתח הכניסה לארץ, מוכן וערוך למלחמה עליה, עולה שאלת הקרבת הנפש בקרב.זה עלה כבר במקרה של בני גד ובני ראובן שם אמר משה: האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה (מטות לב/ו). אין מדובר כאן בהקרבת ממון לאחרים, אל עולה שאלת הקרבת הנפש להצלת חיי אדם אחרים. שאלה זו העסיקה ומעסיקה את עמנו לאורך הדורות, בעיקר הקרבת הנפש, למען כיבוש הארץ כמלחמת מצוה. במלחמת מצוה מקריבים את הנפש להצלת הרבה נפשות, זה אשר אנחנו אומרים הקריב את נפשו על מזבח הָאֻמָּה, אותו דין יחול גם אם ישראל יכבוש את הארץ וישב בה, ויקום אויב ויכריז עליו מלחמת הַשְׂמֵד, ההקרבה היא הדבר הנכון שצריך לעשותו. לא כך הדבר במלחמה שאין בה כדי לסכן קיום העם, שזו היא מלחמת רשות שנועדה להרחיב גבולות הארץ, אף על-פי כן המצב יהיה שונה בעניין הִַּסִּיָג האמור, כאשר הלוחם נמצא בקרב במלחמת רשות ונתנה לו הפקודה על-ידי המפקד להלחם ולהקריב, אין הוא יכול להסס, עליו למלא את הפקודה ובלבד שתהא זו פקודה חוקית ונועדה למנוע פגיעה רבתי בנפש של לוחמים או תושבי הארץ. ובענינא דיומא עמנו בחלקו נמצא תחת אש חיה שמשלחים בנו שליחיו של השטן הפרסי בדמות חמס ,או הסורי בדמות חזב-אללא , וכאשר אלה מצהירים קבל עם ועולם שיש בכוונתם לחסל את מדינת ישראל ולהעלימה מן העולם. (על כך נהגו קדמוננו בארם צובא לאאמר "עפר בעיניהם", לאומרי דברי שטנה כאלה) .לית מאן דפליג שההקרבה שגילו לוחמינו, הייתה לשם הצלת נפשות ומניעת מות המוני לא היה אפשר בלתה. אלא שבמצוה זו (האִסְתִּשְׁהַאד) שמשעותה אצל המוסלמים קִדּוּשׁ הַשֵּׁם נוהג האיסלאם לעשות בה שימוש מעוות ואכזרי כאשר משלח אנשים תמימים להתאבד- למות ולהמית אחרים חפים מפשע. אין ספק שהאיסלאם עוות בקוראן שלו את דברי התורה ממנה הוא העתיק את משמעות מלחמת מצוה - ג'יהאד .
מצוות שיש לקימן בארץ ולעם הארץ
אמנם נכון שאדם קרוב אצל עצמו לפני זולתו, אך בתורה תמצא דברים שמהם משתמע :עשה לעצמך תחילה, אך אל תשכח לעשות לזולתך. לכן חוזרת הפרשה על צורך זה וכך הדברים נאמרים: ...ושמחת אתה וביתך זה לעצמך אבל ממשיך ומצוה לעשות לזולת ואומר: והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו ....כי אין ללוי חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה.(יד/כז,כט) . ולאחר מכן מְצַוָּה התורה לעשות למען הארץ עצמה למען האדמה הנותנת לחם למחיה וזאת במצות השמיטה ועוברת התורה אל עשית מצוה לפרט: בשמיטת חובות בשנה השביעית. ומזכירה את מתן החרות לאדם על-ידי שחרור העבד העברי בתום שבע שנות עבודה אצל אדונו . גם חובה לתת לו די כדי להתחיל חיים חדשים: פָּתֹחַ תפתח את ידך. ומוסיפה התורה עוד לקבוע: העבט תעביטנו , הענק תעניק לו, נתון תתן לו. רש"י מסביר את משמעות כפל הלשון, במצוות האמורות כי כל מצוה שיש עמה כפל לשון, פרוש הדבר שיש לחזור על עשיתה .
לְבַסּוֹף נְחַזֵּק אֶת עַצְמֶנוּ וְנַזְהִיר אֶת אֶלֶּה שֶׁחָלוֹמַם גַּז
דְּרוּשָׁה לְעַמֶּנוּ הַעְפָּלָה דְּאָז לְחַזֵּק אֱמוּנָה הַמְלַוָּה עַם נוֹעַז
גַּם אִם כָּשַׁלְנוּ, רוּחֶנוּ אֵיתָנָה וַעֲטֶרֶת עַמֶּנוּ שׁוֹב תָשׁוּב לְיָשְׁנָהּ
כי רַב כּוֹחֶנוּ בְּצִדְקַת דַּרְכֶּנוּ וְצָרֵינוּ יֵרָתְעוּ מִיֶּכֹלֶת עֲמִידָתֶנוּ
בַּל נִתֵּן לְאוֹיְבֶנוּ סִבָּה לַחְגּוֹג נְלַמֶּדֶנוּ מֶה עָשִׂינוּ לְסִיחוֹן וְעֹג
שֶׁלּאֹ יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ עוֹד רֶצַח נִתְעַב עַמֶּנוּ לֹא שׁוֹכֵחַ
וְשׁוֹקֵל לָרָשַׁע בְּמִשְׁקָלוֹ גַּם חַרְבֶּנוֹּ שְׁלוּפָה לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם
רְאוּ הֻזְהַרְתֶּם בְּנֵי בְּלִי-יַעַל לֹא נַשְׁלִים עִם עוֹד רְמִיָּה וָמַעַל
הֱיוּ שְׂמֶחִים בְּחֶלְקְכֶם וְדַי וְהִזָּהֲרוּ מֵחֲמַת אֱלֹהֶינוּ אֵל שַּׁדַּי
עוֹד יֵשַׁלַּח בָּכֶם אֶת אַשְׁמְדַאי בְּוַדַּאי