במאמרו "אין ארוחות חינם" (
הארץ 9.8.2011), כתב השר לשעבר פרופ'
משה ארנס אודות מחאת המאהל בסגנון המבטא דעת רבים, ובעיקר, יש להניח, את דעתם של היושבים ליד ההגה, ומשום כך חשובה התגובה.
אין ספק כי חלק מן הקולות הצעקניים של המחאה מעוניינים להוביל את כלכלת ישראל לפסים שכבר נוסו ונכשלו ברחבי העולם. אך יש לזכור כי המחאה לא התחילה מאיציק שמולי ולא מפרופ' ספיבק, אלא דווקא ממחאת הקוטג' הצודקת, המייצגת את מרבית בני המעמד הבינוני, ולא זוגות צעירים בלבד, שלא רק מתקשים לכלכל את משפחותיהם, אלא גם נושאים בנטל החברתי העיקרי, הן של תשלום המיסים והן של ההגנה על הביטחון. אומנם יש בין המפגינים צעירים חסרי ניסיון, אך מן הראוי לראות בהם מתריעים בשער, כמו סגן סימן-טוב בפיקוד דרום וקומץ חבריו שניסו להזהירנו, אך למרבה הצער ללא הצלחה, בערב יום כיפור ההוא.
כמהנדסים האמונים על הלוגיקה היוונית הדוגלת בהסקת מסקנות רק לאחר תצפית מעמיקה ולימוד העובדות, ברשותך, עובדות תחילה:
בניגוד לרושם שנוצר במאמרך, פרופ' ישראל אומן, זוכה פרס נובל, אינו ממש מתלהב מהכלכלה הישראלית, המעניקה את האפשרות לקומץ מנהלים ובעלי גרעין שליטה למצוץ את לשד החברות שבשליטתם. ההפך הוא נכון: הוא דווקא הציע להכפיף את הטבות הבכירים אך ורק להישגים בטווח הארוך.
פרופסורים אחרים, זוכי פרס נובל כמו פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ, שהתמחו בסוגיות כלכליות ממש (להבדיל מפרופ' כהנמן ואומן העוסקים יותר בהיבטים פסיכולוגיים ובתורת המשחקים) דווקא פחות נלהבים ממך מן הכלכלה הקפיטליסטית חסרת הרסן, כדוגמת זו המיושמת אצלנו ב-30 השנים האחרונות. לדבריהם, הפכה כלכלה זו לדת ותיאולוגיה יותר מאשר פרקטיקה ומדע מבוססי עובדות, ומפיציה מדלגים לעתים מחשידות מדי מפודיום המטיף לכיסא המרופד בג'וב נחשק.
נראה כי לא כל החוכמה שבעולם ניטלה מן ההדיוטות וניתנה לפרופסורים. כך, השכילו האחים רייט, שני מסגרים בוני אופניים, לבנות ולהטיס לפני קצת למעלה מ-100 שנה את המטוס הראשון, למרות היותם חסרי השכלה ורקע תיאורטי בתחום, וזאת שנה בלבד לאחר שזוכה פרס נובל בפיזיקה (שמפאת הישגיו בתחומים אחרים נימנע מציון שמו) התנבא כי "מכונה כבדה מן האוויר" לעולם לא תצליח לטוס.
וכעת - לסיכוי
גם אין די רק בכישרון. כך, פרופ' נורמן בורלוג, אבי החקלאות המודרנית והגנטיקה החקלאית, אשר השביח זנים והציל חיי מאות מיליוני איש (יש אומרים מיליארד!) ממוות ברעב, לא היה תורם לאנושות, וקרוב לוודאי שהיה מסיים חייו כמעמיס חבילות חציר בור למחצה בחווה שכוחת אל במונטנה שבארה"ב, אלמלא קיבל סיכוי לעשות כן - אלמלא זכה במלגת לימודים, שניתנה כתמריץ מטעם ממשלת ארה"ב בתקופת השפל הגדול.
תפקידה של כל ממשלה לתת סיכוי, ולזאת התכוונו אותם אנשים צעירים ב"צדק חברתי". הם לא ביקשו לקחת דבר ממישהו, אלא לקבל סיכוי על-מנת לתת, על-מנת להיות מסוגלים להשתתף במעגל העבודה, להיות מסוגלים להקים משפחה ולתת גם לה סיכוי, לא רק להתקיים בכבוד, אלא גם לתרום. אין סיבה להלעיג ל-300 האלף שצעדו (ועוד מיליונים שלא צעדו אך תמכו) או לצבוע את כולם כ"חיילי צ'ה גווארה". עשרת האלפים (כך מדווחים מקורותי) שנקבצו במרכז הכרמל במוצאי שבת, וביניהם קשישות יקיות (שעדיין אינן דוברות עברית), צעירים וילדים, אינם חיילי צ'ה גווארה. צריך להיות חיפאי להבין זאת: כי פשוט אין הפגנות בחיפה. אם הפגנה כזאת מתחוללת אחרי אלפיים שנה... כנראה יש לכך סיבה!
איזה סיכוי נותנת המדינה, כבוד השר, למשפחה עובדת המשלמת על כל אחד מעולליה 3,000 ש"ח לפעוטון, לא בשנה אדוני, אלא בכל חודש! כמה ילדים תוכל משפחה שכזו להביא לעולם ולגדל? והאם משתלם לאימם (כאדם כלכלי רציונלי) לצאת לעבודה, כאשר אין מאפשרים לה אפילו לנכות הוצאה זו בגינם? מדוע הוצאות טיסה לטייקונים במטוסים פרטיים מאפשרים לנכות, ואילו הוצאות פעוטון "לא מוכרות"? הדובדבן בקצפת, אדוני השר, שבתום ארבע שנות היעדרות מעבודה (באם תחליט להישאר בבית בלית ברירה) האם מאבדת זכויות גם בביטוח הלאומי.
כבוד השר אינו אוהב "צדק חברתי", מאחר שהביטוי מופיע רק בספרי מרקס? האם "עוולות חברתיות" כן מופיעות בספרות הכלכלית? אין בביטוי בלתי מוצלח לשלול את נכונות הקביעה כי חוקי המדינה אמורים לעודד את תושביה לכיוון הרצוי. אז מה המדינה רוצה, שבני מעמד הביניים העובד יחדלו להביא ילדים? כמה זמן נחזיק מעמד אם נסתפק רק בילודה במגזר הערבי והחרדי?
לפני כמעט 15 שנה הצעתי למועמד פרופ'
שלמה בן-עמי לחרוט על דגלו את הסיסמה: "להעלות ארצה, שנית, את העשירונים הנמוכים", וזאת לדוגמה על-ידי הקמת רכבת מהירה שתחבר את הפריפריה עם המרכז, שתאפשר להם להשתלב בכלכלת ישראל. השר בן-עמי אף ציטט זאת בספרו, אך למרבה הצער לימים עבר לקידום אג'נדה אחרת. אם המונח "צדק חברתי" אינו לגיטימי ואינו "כלכלי" דיו, בקלות נמיר אותו ל"בעיית שיעור השתתפות נמוך" או "אובדן תל"ג"- והפעם בלשון כלכלית נקייה.
המרשם "הקפיטליסטי המוכח", שלפיו מספר עשירוני מעמד הביניים (שהלכו והתדלדלו מאז) ישאו על גבם מגזרים אחרים, ישאו בכל הנטל הכלכלי והביטחוני, תוך שעבודם למונופוליסטים כמו מדינת ישראל, ולקבוצת טייקונים, שיקבלו את נכסי המדינה במחירי מכירת חיסול (בכספי חסכונות מעמד הביניים שיינתנו כאשראי זול ונדיב) שיהפכו לנוגשים, כי "רק השיטה הקפיטליסטית עובדת" - נדונה להתפוצץ בפרצופנו.
היו שהתריעו והתרו, אך התעלמו מקולם או דאגו להגחכתם (שיטה ישראלית מנצחת!), וצבעו את כולם בצבעים "סוציאליסטיים" או סתם תייגו אותם כ"לא מומחים". אם כך, היכן היו המומחים האמיתיים?
האם כל המומחים הם רק פקידי האוצר (שהצליחו לדכא תשתיות בחשמל, במים מותפלים ובתחבורה) המנהלים את מערכת ההפרטות, ובאופן מפליא נוחתים אצל הטייקונים בעסקים שעסקו לא מכבר בהפרטתם?
נקווה מאוד כי איננו חוזים בשידור חוזר של תרחיש ערב יום כיפור, כאשר המתריעים מושתקים על-ידי "המומחים והנושאים באחריות". האם אמירות מן הסוג "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר" אינן מעבירות צמרמורת לפחות קלה? כבוד השר, אנו בפתחו של יום כיפור כלכלי המתרגש עלינו בכל העולם המערבי (לא תמיד הכל באשמתנו, נכון), וסופו מי ישורנו. מלחמה עולמית? מחסור ורעב? נקווה שלא, אך דבר אחד ברור, שמבנה רעוע (רקוב?) המזכיר את הימ"חים של ערב יום הכיפור ההוא, לא יסייע לנו לצלוח אותו בשלום.
כבוד השר ארנס מוזמן לברך אותם צעירים מוחים ומתריעים על שהחישו את החולה לבית החולים, גם אם בדרך הפריעו לתנועה וסתמו כמה כבישים. יש להגיד להם: אכן טוב עשיתם, אכן החולה זקוק לטיפול יסודי ודחוף! וכעת, אנא מכם, תנו למנתחים ולצוות המקצועי לעסוק במלאכה. אתם מבקשים לשבת בחדר ההמתנה? בבקשה. רוצים להמשיך להפגין דאגה לשלום החולה? תבורכו. מעוניינים להמתין להתאוששותו? מצוין. יותר מכך לא תוכלו לעזור כעת, ולהפריע ודאי אינכם רוצים. גם כך דייכם, עשיתם מעל ומעבר!