"צבע אדום, צבע אדום". בשניות הללו, תוך כדי יללת הכרוז, רצים אלפי תושבים, גברים, נשים וילדים אל המרחב המוגן. קולות הנפץ העזים מותירים את הרחוב ריק מאדם, קולות הסירנה מבשרים על הגעתם של אנשי ההצלה וכוחות הביטחון. בשניות הקרובות המקום יוכרז כשטח סגור, הסקרנים ה"אמיצים" יישלחו לבתיהם, ולא עלינו משפחה נוספת תיכנס למעגל השכול.
זהו תסריט האימים החוזר ונשנה, מסרב להיעלם מהמציאות הישראלית, נדבק לצווארנו וממאן להינתק. אני מכיר את הסרט, נולדתי לתוך זה, גדלתי למציאות של "לא בטוח נצא לטייל מחר, תלוי במצב הביטחוני", ישנתי לילות במרתפים הלחים, והעברתי ימים בצפייה בטלוויזיה ששידרה חדשות ללא הרף.
בתור ילד עמדתי אל מול המראה כשידיי מדמות אחיזת מיקרופון, ודיווחתי לצופה היחיד מה קורה כעת בצפון, היכן נפלו קטיושות והאם יש נפגעים. לא יודע אם זה יצר העיתונות שפרץ אצלי בגיל כה צעיר, אבל אני כן יודע שבגיל 7 לא הייתי צריך לשחק את המשחק הזה. לא הייתי צריך להבין מהי קטיושה ואיזה נזק היא יכולה להסב.
בדקות שקטות למדי, כותב אני שורות אלו, יודע לנצל רגעי נחת מזויפים הטומנים בחובם אלפי בתי אב עם שקט מאפיר, מדכא, רדיו פתוח על גל שקט והאזנה דרוכה לכוחות הביטחון שמתריעים לפני ואחרי הנפילות. אני חושב עלינו, על העם הזה שסבל כל-כך הרבה במשך אלפי שנותיו, על הסיפורים הרבים הממלאים את ספרי מורשתנו. אלפיים שנות גלות שבמהלכן נרצחנו וגורשנו, ממקומות שבהם התהלכנו, יהודי יהודי לפי אזור פזוריו. תמיד ידעו שאנחנו יהודים, ולא בגלל האף או סממנים אנטישמיים אחרים, אלא בגלל האחדות, המורשת הענפה. כולם ידעו תמיד מה שייך לעם היהודי ומה מחייה אותו, ידיעה זו רק עודדה אותם להתנכל לנו ולנסות פעם אחר פעם לגדוע מאתנו את ששלנו, את סם חייו של העם היהודי.
כל אלו לא חלפו מהעולם, הם כאן, שרירין וקיימין! הרצון לחטוף מאתנו את ששייך לנו עדיין בוער בעצמות שונאינו, וכל זה כמו פעם, בעידוד העולם. מוחאים כפיים וכעת, לא רק מהצד.
ביום חמישי (18.8.11), בחצות היום, נפתח באופן רשמי סיבוב נוסף במסע השטנה נגד העם היהודי. יריית הפתיחה נשמעה מאזור אילת, שם הותקפו שני אוטובוסים, חיילים ואזרחים. נגדעו מעמנו שמונה נפשות זכות, ונפגעו עשרות בני אדם חפים מכל פשע.