לכל חג ומועד יש נושא המיוחד לו ומצוות המיוחדות לו. כדי לעמוד מקרוב על עניינו של ראש השנה, כדאי לערוך השוואה בינו לבין יום הכיפורים. על-מנת לזהות ולהגדיר היטב את מהותו של דבר, מוטב להשוות אותו דווקא עם מה שדומה לו וקרוב אליו ביותר.
במבט ראשון נדמה לכאורה שמהותו של ראש השנה זהה למהותו של יום הכיפורים. ראש השנה הוא הפותח את ימי הדין, הימים הנוראים, ויום כיפור הוא הסוגר וחותם. שני הימים אינם ימי שמחה כמו שלושת הרגלים, בשניהם אין אומרים הלל מן הטעם: "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים ומתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה?" (בבלי, ראש השנה ל"ב, ב').
אנו חשים את חרדת הדין המתוח מעלינו וקרואים לעשות תשובה בכל עשרת הימים. "דרשו ה' בהמצאו - אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים" (בבלי, ראש השנה י"ח, א'). גם התפילות בשני הימים דומות מאוד: "המלך הקדוש", "אבינו מלכנו", "כתבנו לחיים" וכו'. מאריכים בתפילות בימים אלו כולל המוספים, וכן אומרים בשניהם את הפיוט "ונתנה תוקף", בו נאמר "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון... ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".
מעניין לדעת כי לגבי ראש השנה, לא מוזכר בשני המקומות בתורה העיקריים הדנים במועדות בפרשת אמור (ויקרא כ"ג) ובפרשת פנחס (במדבר פרק כ"ח, כ"ט), על כפרה ומחילה או על חטא ועוון. אפילו המצווה המיוחדת ששייכת לראש השנה, מצוות תקיעת השופר, לא נאמרה בצורה מפורשת של ציווי כמו - ותקעתם בשופר. עצם היום מוגדר כ"יום תרועה" וממילא אנו מבינים שצריך להריע בו מתוך המסורת של תורה שבעל-פה.
תקיעת השופר מזכירה לנו את "יום הזיכרון" במיוחד בעקידת יצחק. בברכת זכרונות חותמים אנו "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור". גם השופר הוא זכר לאילו של יצחק: "אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק" (בבלי, ראש השנה ט"ז, א'). על-כן בקריאת התורה של ראש השנה אנו קוראים את פרשת העקידה. לפי חז"ל עקידת יצחק הייתה בראש השנה. בעקידת יצחק התגלה גם המקום הנבחר למקדש: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" - על כן זיכרון העקידה הוא גם זיכרון מקום המקדש. בכך מהווה ראש השנה את ההכנה ליום הכיפורים. בראש השנה נזכרת קביעת מקום המקדש וביום הכיפורים מתכפרים העוונות בעבודת המקדש המגיעה לשיאה.
התרועה בשופר המאפיינת את ראש השנה מראה את החשיבות הגדולה ליום שבו אנו, באי עולם, ממליכים את הקב"ה עלינו למלך. התרועה תואמת את הנהוג בעת טקסי ההכתרה שבהם מצוינת קבלת המלך בשמחה ובתרועת חצוצרות. מקורו של רעיון זה מובא במסכת ראש השנה: "אמר הקב"ה... אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות - כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (ט"ז, א').
תקיעת השופר באה להזכיר לנו את הברית שכרת ה' עם אברהם אבי האומה וההבטחה על נצחיותו של עם ישראל והעלאת כבודו בין העמים, ולהזכירנו גאולת נדחי ישראל וקיבוצם בארץ ישראל כפי האמור בנביא ישעיהו: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש ובירושלים" (כ"ז, י"ג).
תקיעת השופר מציינת בפנינו את קול האזעקה להתחדשות רוחנית כפי שציין זאת הרב י"ד הרץ לשעבר הרב הראשי ליהדות בריטניה בספר המועדים. "חג ראש השנה הוא זמן חגיגי של חשבון הנפש בחיי היהודי, תקיעת השופר היא כקול אזעקה הקורא לעם ישראל לתשובה ולהתחדשות רוחנית. בימים הנוראים אין היהודי חושב רק על עצמו, אלא גם על שלום וברכה לכל האנושות, בחלק החגיגי ביותר של התפילה הוא מבקש מאלוקים לקרב את הזמן שבו ייעשו כל בני האדם אגודה אחת, והעושק ינדוף מן
הארץ".
