אלא שלא מהפכה היא מטרתם של יוזמי המחאה, אלא שינוי מהפכני בדעת הקהל שישפיע על תוצאות הבחירות. כל מי שהאשים את המארגנים שהם רוצים לעשות פה מהפכה, ושהם רוצים לעקוף את רצון העם, פשוט לא הבין מה קורה לנגד עיניו. המארגנים חשבו אך ורק על הקלפי, ולא על הגיליוטינה. בין אם הייתה שלי יחימוביץ' בין המארגנים ובין אם לאו (ואני סבור שכן), למזלה (או על-פי תוכניתה) יתקיימו הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה בעוד מספר ימים, והיא צפויה להיות הראשונה שתקטוף את הפירות. אלא שהבחירות לכנסת הן עדיין רחוקות, ובינתיים אין כל סימן לשינוי המקווה.
על-פי סקר שפורסם בתוכניתה של איילה חסון, מאז הבחירות הקודמות עברו ארבעה מנדטים מהשמאל לימין, בדיוק בכיוון ההפוך מזה שאליו חתרו היוזמים. דווקא מאמציהם של דוברי המחאה לשוות לה גוון חברתי ולא פוליטי, ולהסתיר את כוונותיהם האמיתיות של יוזמיה, גרמו לכך שהציבור לא הצליח לקלוט את המסר הסמוי, ואכן פותה להאמין שאפשר לתמוך גם במחאה וגם בנתניהו. חובבי הדיאלקטיקה יוכלו לטעון שהצלחת המארגנים נשאה בחובה את זרעי כישלונם.
האופטימיים שבשמאל מקווים שלמחאה יהיו תוצאות ארוכות טווח, ומביאים לדוגמה את מלחמת יום הכיפורים, שלטענתם גרמה לניצחון הימין בבחירות למעלה משלוש שנים מאוחר יותר. אלא שבחינת תוצאות הבחירות מוכיחה כי מאז מלחמת ששת הימים ועד למהפך של 1977 חלה עלייה מתמדת בכוחו של הימין, עלייה שאחד ממאפייניה הבולטים הוא המעבר של הרשימה הממלכתית, מפלגת נאמני בן-גוריון, מהשמאל לימין. (למעבר זה מהשמאל לימין, שארע עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, סייע במידה רבה
אריאל שרון, שלמעלה משלושים שנה אחר-כך עבר עם קבוצה גדולה מתומכיו מהימין לשמאל, וגרם לניצחונו הגדול של השמאל בבחירות של 2006). מלחמת ששת הימים, ולא מלחמת יום הכיפורים, היא קו השבר. אלתרמן וטבנקין, הורוביץ ושובל, גנדי ורפול, לא הפכו לימניים בעקבות מלחמת יום הכיפורים, אלא בעקבות מלחמת ששת הימים.
יתרה מזאת, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים נערכו בחירות בהן עלה הימין בשמונה מנדטים. מי שטוען שעלייה זו לא נבעה ממלחמת יום הכיפורים, ודווקא העלייה בשבעה מנדטים נוספים שלוש וחצי שנים אחר-כך היא התוצאה האמיתית של מלחמת יום הכיפורים, דומה למי שמנסה לטהר את השרץ בק"ן טעמים. כך או כך, קשה להשוות שתי הפגנות בתל אביב, גדולות ככל שתהיינה, לשתי המלחמות שקבעו במידה רבה את מהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל. הניצחון בבחירות הבאות אינו מונח בכיסו של הימין, אך לא מחאת האוהלים הריקים תגרום לתבוסתו.