הייתה זו ג'ודי מוזס, הקולגה העסיסית שלי, שיש לה אינטגריטי והומור, שכתבה בטוויטר שלה בהקשר לאחד מאלה שזכו במכרז חברות הסלולר החדשות. אותו זכיין חדש, הלך לבקש בבנק הלוואה ענקית של 750 מיליון שקל כדי להתחיל בהפעלת הזיכיון החדש שלו כמו שעשו לפניו טייקונים נודעים - ומוזס כתבה בטוויטר: "מה הוא לא יודע שרק 18 משפחות מסוימות יקבלו הלוואות בבנק, הלוואות בכל סכום. שזה מועדון סגור שלא מכניסים אליו 'זרים'? ואכן הזכיין לא זכה להפעיל את זכיינותו כי שום בנק, לא נתן לו הלוואה. מה פתאום? מי הוא בכלל?". מממשלות ישראל קידשו תמיד את מונופול חברת החשמל, את הקרטלים של חברות המזון ובשנים האחרונות של חברות הסלולר, ומה לא. 18 המשפחות המחזיקות בידיהן את כל הבנקים, חברות התקשורת האלקטרונית והעיתונות הכתובה, את חברות הסלולר, רשתות המזון, הדלק, בתי הזיקוק, הכימיקלים ממשאבי הטבע, הקמח, הנייר, הבנייה, הביטוח, ובנוסף: הונם גדל יחד עם רווחי הבנקים השייכים להם המתעשרים ממצוקת מעמד הביניים, מהריבית על האובר-דראפט וגביית העמלות. בעוד הישראלים מתבשמים מארץ נהדרת שהכלכלה שלה "הכי יציבה" בעולם ומחירי הדירות בה עולים לשמיים, הרחיבו, למשל, לב לבייב, יצחק תשובה ומשפחת עופר את רכישותיהם ואת מגוון עסקיהם בעודם מוכרים אג"חים לציבור. בהגיע זמן הפירעון מודיעים לאותו ציבור משקיעים-שותפים, כי "עכשיו אין להם כסף, יש להם חובות והם בקשיים כלכליים", והם "מציעים", לאותו ציבור של אומללים שנתנו בהם אמון, פריסת חובות לפי זמנים שנוחים להם בעשר השנים הקרובות. בין מבקשי פריסת החובות: תשובה מבקש פריסת חובות לציבור בסך 300 מיליון שקל, משפחת עופר ביקשה וקיבלה פריסת חובות של מיליארד ושלוש מאות שקל, לב לבייב ביקש וקיבל פריסת חובות של שמונה מיליארד שקל (!), שהיום הוא כבר לא עומד בהסדר החדש. החצוף מכולם הוא אילן בן-דב, שרכש בהלוואות מהבנק ובהזרמת כסף "מהציבור" את חברת הסלולר פרטנר, שחברת טאו שלו הבלתי יצרנית עסקה רק בתכנים כלכליים נוסח אנרון, שמיד "אחרי החגים" יפטר 150 עובדים מפרטנר, ש"עבד על כולם בעיניים" ומבקש כמובן פריסת חובות בעודו בונה במקביל וילה מנקרת-עיניים בכפר שמריהו שבנייתה לא נפסקה! למדנו בחודשים האחרונים שיש אנשים צעירים שלא מוכנים להסכים עם התפישה הישנה והמכוערת של "זה מה יש". דור אחר, משכיל יותר, בלי רגשי נחיתות, בלי גנים בולטים של שרידי שואה מדוכאים, דור שלא יקבל את הרגל הגסה שיונקת מאתנו מיסים על כל דבר ומרשה התעשרות קלה של אחדים על חשבון הרוב. מול ועדת טרכטנברג המנסה לחלק מחדש את העוגה, מול ביבי שהכריז כי המחאה צודקת, אנחנו עוד לא יודעים מה יהיו התוצאות, אנחנו רק יודעים שאנחנו לומדים, כל יום, וכמעט כל שעה, כי יש עוד הרבה עבודה חשובה, הרבה אכזבות בדרך, הרבה תקוות והרבה תוכניות. דור המחאה מלמד אותנו ועד ילמד בעתיד כי אנו שווים לפחות כמו כל אזרח במדינות OECD. נזכור שגם אם הצבענו בקלפי, יש לנו עבודה אזרחית לעשות למען עצמנו מבלי להיות תלויים רק ב-120 חברי כנסת וחברי ממשלה הדואגים בעיקר לעצמם.