אזור קדמת מזרח תיכון – / מקום, אשר תמיד נכון הֱיוֹת מקום אוכל יושביו, / ומעורר בהם רעב לשפוך דְמֵיהֶם בשמו, כמים; / זהו סינדרום ירושלים! סכסוך של "שְׁנָיִם אוֹחֲזִין"¹ / הינו מושג עתיק יומין. לְבַל שְׁכֵנִים ראשים יִמְלֹקוּ – / הציע חבר-לאומים: "יחלוקו". טוב חריצת "משפט שלמה", / דבר אשר הוא במקומו, אם בין צדדים שבעניין / יש לפחות אחד – חכם. מאז ישנן כאן רק צרות / שנמשכות כמה דורות. יש צד אחד שׁוֹקֵק סֵרוּב / כי זה וזה אצלו חשוב. לצד שני – חלום רטוב – / (שהוא כבר בתנ"ך כתוב) – להיות לעם סגולה, נחשב, / (אבל מוסר לו – של רָחָב²), במשך השנים, אי-נחת / הפכה להיות יוּרָה רותחת שמאיימת להטביע / את כל שלסביבה מגיע. מי שֶׁנִּסָּה כאן לְפַשֵּׁר – / נֶחְרַךְ חָטְמוֹ, וְנָס מהר! ונועזים, קבלו תשובה / של "תנצבה" על מצבה. מי שהתחיל כאספסוף, / שֶׁדָּר תַּחְתֵּי סככות קני-סוף, במציאות המדכדכת / חש שהוא עם, – התחיל ללכת! ככה זה שם, וכאן בינתיים – / קם מלך בירושלים, וביבי נתניהו שמו; / שמעוניין – רק בעצמו, ובמימוש של מורשתו / אשר יצר לו, עם אשתו וחרטומיו, (עד אחרון / בחר לו בשיטת גדעון מבין לוגמים בלקיקה / ומיטיבים ללחוך פִּנְכָּה³.) ואבו מאזן, ברמאללה, / מוחזק פחות אדוק לאללה. אמרו עליו חלש, אפור, / אך דווקא הוא התחיל לדהור – אם קודם הם דגלו בכוח / הוסיף הַלָּהּ: "אבל עם מוח!" וגם למד מהיגיון / של מנהיגים כמו בן-גוריון, מותיר את ביבי מאחור / כשלכסותו רק חור על חור, עוסק בִּלְבַצֵּר כסאו – / וכבר מפיו – הוּצָא בִּלְעוֹ. וכך, עברה כל היוזמה / אל אבו-מאזן, אלא מה, (את שְׁמוֹ עִבְרֵת הוא מן הסתם – / לשם עברי: "אֲבִי-מֵיזָם" הלה מחד – פורש כנפיים / ונתניהו – בירושלים, כל יום מוסיף הוא תנאי חדש / כדי יסכים לעוד מִפְגָּשׁ, כמו אותה הַמְּמָאֶנֶת / בלי שֶׁבָּרוּר מה מִתְכַּוֶּנֶת כשהיא אומרת "לא"⁴ חַרוּץ – / זו כוונה, או סתם תרוץ? לאבו-מאזן, על האש, / בְּסִיר גדול, תבשיל רוֹחֵשׁ, אומות באו"ם, כֻּלָּן פתאום / עומדות בתור – כדי לטעום. ומה עושים בירושלים? / ביבי יושב בין משפתיים... הוא לא עזר כלל לבשל? / סופו את כובעו אוכל... נזעק סוף-סוף המסרב / בְּכָל קָרוּא כך לְסַרְהֵב⁵: "אל תשתתף בחתונה, / או לפחות – בלי מתנה, ברכה שלא תהי נִתֶּנֶת / אל תצטלם עם המחותנת..." טרחו כבר שושבינים, המון – / על עריכת הסכם ממון וגם כתבו לראיה / את הסדרי הראייה הכל נראה כבר ממוסד / וישראל – נותרה לבד. אך לא אלמן כלל, ישראל, / כי מִסֻּבְּכוֹ צץ, מתגלגל, ה"סופרטנקר", כל-יכול, / מניף דגלו לבן-כחול, אשר פותר כל קטסטרוף / (כשכבר האש כִּלְתָה לִשְׂרוֹף...) נשקו – הוא נשק הנאום / בו לא חֻדַּשׁ שנים – מאום, נאום – כמו שמראש פורסם – / הוא יְשַׁנֶּה פני העולם... עיקר בו – הצגת תכלית / במכמני שפת האנגלית, בו הליברית ופרטיטורה / כבר מוכרים לכל פיגורה. עצור נא ביבי רגע, יוֹק! / זה לא בת-ים פה, זה ניו-יורק, ולכל דרדק וילד גן / אנגלית בניב די מהוגן. נו, ניב בוסטוני מלומד / אינו מרשים כאן אף אחד. תִּנְאָם בפני מליאת האו"ם? / רובם – כלל לא יבינו כלום, והם יחדיו, כאיש אחד, / יֵצְאוּ ותישאר לבד לומר את "האמת שלך" / שמאמין בה – רק הִנְּךָ, (כי שֵׁם לך, אדון נכבד, / של איש שקרן ותיק, מוּעָד). ומי באו"ם ישמע אותך? / יושב הראש, רעייתך, וגם אובמה, שהפעם, / בלי ספק חנוק מזעם כי אָנַסְתַהוּ בְּגַסּוּת / לְמִשְׁבַּתְךָ לתת חסוּת, וזכות של וטו נַעֲלָה / עָשָׂה חוּכָא וְאִטְלוּלָא. ולעצמו ילחש אובמה: / "ביבי, תגיד לי – למה???"⁶