לקחתי את האגו והלכנו לבית הקפה הקבוע. ישבנו, שתינו קפה, עלעלנו בעיתונים, עישנו סיגריה, אכלנו סלט עלים, כשלפתע פנה אלינו בחור שעובד באחד הדוכנים של חברת
סלולר. בהכירי אותו הזמנתי אותו לארח לי חברה. די משעמם לשבת עם האגו. דיברנו ארוכות על עבודה, על המצב החברתי, על המצב הכלכלי ועל ובעיקר על הדאגה של בחור בן 27 שמוטרד מכך שאינו יכול לממן שכר דירה, שלא לדבר על רכישה, על לימודים גבוהים, על איך נעלם הכסף כל כך מהר מכיסו, ובעצם מכיסנו.
מר בחור, שלא שאלתי לשמו (ואני מתנצל), שאל אותי אם זה הוגן שהחרדים לוקחים ולא נותנים, שאל איפה הפוליטיקאים בכל הסיפור הזה. שיתפתי אותו בהשקפת עולמי שיש להפריד בין דת לבין מדינה ומדוע הפוליטיקאים אינם ראויים לאמון כי הם מסואבים. יותר מכל חרה לי שאין הנהגה שבאמת רואה שמתרחש בחברה משהו גדול. הבחור הצעיר הבין והסכים. ביקשתי שיחשוב היטב בבחירות הבאות לפני שהוא ממלא את חובתו הציבורית מאחורי הפרגוד. הרגשתי כמו אח גדול שמטיף לאחיו הצעיר, כשלפתע נזכרתי שהפרש הגילאים בינינו הוא למעלה מעשור. ההפסקה הקצרה של הבחור הסתיימה והוא נחפז לחזור לדוכן. ואני שיחררתי את האגו לשחק בנדנדה, "כי פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה", אמרתי לו.
אביב חזר מבית הספר וסיפר על ביקור כיתתו בבית הכנסת. באותו בוקר שכח לקחת כיפה ולכן שב בריצה הביתה לקחת אחת. אביב סיפר שהדגימו להם תקיעות בשופר ותפילות ומאד התפלא מדוע התפילות נשמעו כמו בכי או כפי שתיאר אותן כהמיית כבשים. "נו זה תלוי בסוג התפילה, בנוסח המתפללים", עניתי. ביני לבין עצמי אמרתי שזהו התיאור האמיתי של הבכיינות המאפיינת את המגזר. איני צם ביום כיפור, איני הולך לבית הכנסת. בילדותי הייתי שעות מבלה בבית הכנסת בשכונת מונטיפיורי בה גדלתי. אותה שכונה שהיום הפכה לסוהו של תל אביב. סבי עליו השלום היה גבאי בית הכנסת והייתה לנו, בעצם עדיין יש לנו, סימפטיה מיוחדת לאותו מקום.
אולם המשבר שלי עם הדת החל לאחר טיול בגרמניה. טיול של אחרי צבא, לבקר חבר גרמני שהכרתי במשלחת נוער מטעם עיריית תל אביב. רצה הגורל ובערב ראש השנה הייתי בברלין. מצאתי את בית הכנסת המגודר ונכנסתי בשעריו. במפתן עצר אותי יהודי ושאל אם אני גר פה. סיפרתי לו שאני יהודי-ישראלי שנמצא בטיול בגרמניה וביקשתי להשתתף בתפילת ראש השנה. "צר לי", ענה האיש, "הכניסה היא רק לתושבי גרמניה היהודים, אין מקום". עזבתי את המקום בוש ונכלם. מאז אני משתדל לא להכנס לבתי כנסת. הבנתי.
יורם קניוק זכה בבית המשפט בעתירה לשינוי סעיף הלאום לחסר דת. "אני עכשיו בן הלאום היהודי, חסר דת וישראלי. זה יום שמח, זה דבר גדול ואני מאושר. שנים חלמתי על זה. מדובר בפסק דין תקדימי והיסטורי של שופט אמיץ. השופט קבע שכל אדם יכול להחליט מהו ומיהו. הוא בעצם אמר שיש לאום יהודי, ואי-אפשר להוציא אותי מזה כי נולדתי יהודי, אבל עכשיו אפשר להיות מוגדרים כחסרי לאום ולהתגבר על המעשים של הממסד הדתי בארץ, שהוא מהגרועים שיש", אמר. באחד מאתרי האינטרנט החרדיים מצאתי שלל גידופים סביב הנושא שאמנע מלצטטם, והנה לכם למה אנו עם סגולה. בפסק הדין קבע השופט כי חופש מדת נגזר מ"חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו" ולכן יש לאפשר לקניוק להירשם כחסר דת.
אנו חיים במדינת חוק, וטוב שיש שופטים אמיצים שבתבונתם כי רבה משכילים להפריד בין דת ובין מדינה. הצלחתו של קניוק הביאה גל של בקשות דומות שנובעות מהדרך היחידה להיות אדם חופשי במדינת העם היהודי שהיא הינתקות מהדת היהודית. שנים ארוכות גובה המונופול האורתודוכסי על הגדרת היהדות מחיר כבד מהחברה הישראלית. הוא מכריח אותנו להינשא נגד צו מצפוננו, הוא מותיר חלקים מהאוכלוסיה קבורים מחוץ לגדר, הוא מנתק אותנו מיהדות העולם, הוא כופה עלינו שבת משתקת ובעיקר מרחיב את השסע בין חלקים שונים של החברה הישראלית. כל זאת על-מנת לשמר קואליציה פוליטית המתנכרת לרצון הציבור, אשר כ-80% ממנו מביע חוסר אמון במדיניות הממשלה בנושאי דת ומדינה, כפי שנחשף רק בראש השנה האחרון בסקר של מכון סמית' ועמותת חדו"ש.
אנחנו ערב מלחמת אזרחים שתוצאותיה תהיינה הרסניות לחברה. בהעדר הנהגה רגישה ונבונה שתנווט באחריות - הבחירות קרובות מתמיד !כל התגובות באתרי האינטרנט מלמדות על כך: החמדנות של הסיעות החרדיות (תוך התעלמות ממצוקות החברה) ממשיכה. ובעודנו נאבקים לשמר מערכות קיימות, הגם שזקוקות להתאמה למציאות החדשה, מועברים תקציבי ענק לחרדים.
מי שמאמין בשינוי אמיתי צריך לסמן v להפרדת הדת מהמדינה. אז ימצאו התקציבים למצוקות החברתיות. מי שלא תורם לחברה, דהיינו עלוקה, ילמד בכוחות עצמו לשרוד!