זה היה ברכבת הקלה בירושלים. היו חששות מסוימים בנוגע לבטיחות שלה, הרי כל מי שרצה לעלות – יכל. והיא הרי עברה בשכונות הערביות, שם הוא עלה, לבוש היטב, מעיל שחור, יפה. אללה הוא אכבר הוא צעק, ואז זה קרה.
זה היה באשקלון. מלמעלה, מהשמיים, הוא נפל. חתיכת מתכת מעופפת. לא ידעתי לאן לברוח, איפה להסתתר. זה פשוט נחת עליי.
זה היה בתל אביב, בכניסה לקניון. זה היה בחגים, כך שהיו הרבה אנשים, ולכאן לכל הפחות לא הגעתי לבדי. חברה קדישא חיפשה אותי לכל אורך המלך ג'ורג'. הבן שלי מחכה עוד שאחזור הביתה.
זה היה בכביש 60, בדרך לירושלים. נסעתי לקראת ערב לדייט, רצינו לדבר כבר על חתונה. עליתי על טרמפ, ולפני שהגענו לצומת כרמי צור מהצד נזרקו עלינו אבנים. "לא היה לו סיכוי", אמרו אחרי כן. זה היה מהיר.
זה יכול להיות בכל מקום, זה יכול לקרות בכל רגע. אין לי שם, אין לי זהות, ואין לי פנים. גם אין לי עתיד. הרוצח שלי שוחרר היום, או ישוחרר בעוד חודשיים. עוד לא נולד החוק שיעצור מישהו על פשע שעוד לא עשה, אבל את מירוצו של השור המועד יש לגדוע באיבו, לחסום את השור בדישו. אותו לא חסמו, ואותי הוא רגם.
גלעד עדיין חי, ואני?