אני דווקא לא מתרגשת מהראיון שערכה העיתונאית המצרית שאהירה אמין עם גלעד שליט. לבקש מעיתונאי לוותר על סקופ זה כמו לענות בשלילה על השאלה הגששית "דייג, אוהב דגים?" אלו הם הכרומוזומים של רבים מאנשי התקשורת - לא רוע, סתם איוולת, או אם תרצו, פשוט רפלקס טרף מותנה. אבל מעבר לזה ששאלת ה-"מדוע במשך כל השנים האלו קיבלנו רק קלטת אחת ממך?" יכולה להיכנס לספר השיאים של גינס בתור השאלה הכי מטומטמת בהיסטוריה של העיתונאות, היה לה גם ערך מוסף. מתשובתו של גלעד אפשר היה להתרשם שיש לו עמוד-שדרה, גם אם נכפף קצת במשך השנים. הוא התפתל קצת אבל ענה בנחישות - "לא אלי את צריכה להפנות את השאלה הזאת". תראו אותו. אסיר משוחרר אחרי חמש וחצי שנות שבי, על אדמת מצרים, עדיין לא חופשי, אבל עונה כמו אחד כזה. שאפו, גלעד. הם לא הצליחו לקחת לך את הנשמה שם בשבי.

ואחרי שחגגנו והתבשמנו והתרגשנו ובכינו, בואו נעצור לרגע ונחשוב מה היה לנו כאן. למה אתם חושבים שבוצעה עסקת שליט? תניחו לרגע לכל ההסברים על חלון הזדמנויות שהולך ונסגר, על האביב הערבי שעלול להפוך לחורף ועל הרמזים לתקיפה אפשרית באירן. תעזבו את הדיבורים על ערבות הדדית, על השאלה אם מדובר כאן בסולידריות או בהפקרות, תשכחו ממחאת האוהלים, מהצדק החברתי ואל תטרידו את עצמכם בשאלה אם ראש הממשלה זרק לדפני, לסתיו ולחבריהן עצם כדי לשכנע שגם הוא איתם בעניין של "הביחד". כי כל אלו הן הצדקות, לא הסברים - הצדקות. העסקה הזאת נעשתה כי הייתה חייבת להיעשות. שום ראש ממשלה ישראלי בעבר לא נשאר אדיש לבעיית השבויים, ולהזכירכם, בשנים עברו לא הייתה הפיכה במצרים, פצצה אירנית או נאום אבו-מאזן באו"ם. פעם אפילו לא היה חמאס. אז מה כן היה? היה האתוס הישראלי, ערך שמובן רק לעם היושב בציון והוא שחייב את העסקה הזאת. כדי לא להשתמש בצמד המילים הנמלצות האלו בואו נפרוט אותו לכסף קטן - האתוס, איזו מילה בומבסטית, הוא היעדר קו ברור שמפריד בין המדינה, הצבא והחברה. שדר באחת מרשתות הטלוויזיה הצרפתיות שעמד אתמול נפעם ודי מבולבל לנוכח היחס 1:1,000 הגדיר את זה במשפט קצר - "נצטרך להסביר עכשיו לצופים את מערכת היחסים בין העם בישראל לבין הצבא שלו". זה הכל. להם אולי יצטרכו להסביר אבל לנו לא. אנחנו חברה צבאית וצבא חברתי. כמו שהצבא שלח את גרורותיו האינסופיות לתוך החברה האזרחית, כך הצליחה החברה לאזרח את הצבא. אנחנו מדברים בסלנג צבאי ושרים שירים של להקות צבאיות, אנחנו שומרים למזכרת בארון את הדובון הצה"לי כולל הדרגות, והצבא, מצידו, דואג שחיילים ישלימו בגרויות, שילמדו עברית ושיקבלו דרישת-שלום בימי שישי מאימא. זאת החברה הישראלית החצי צבאית-חצי אזרחית שקבעה כבר מזמן את העיקרון המקודש - חייל הוא לא כלי מלחמה. חייל הוא ילד, בן, בעל, אח. חייל הוא אדם, כזה שיש מאחוריו משפחה וחברים ושבסופו של יום הוא צריך לחזור אליהם. ואחרי שהבנו ששליט לא שוחרר רק כדי להתנקם באבו מאזן או כדי לשריין לביבי כמה מנדטים נוספים ביום סגריר, בואו נעזוב אותו לנפשו. הוא עייף מספיק מהשבי, לא מגיע לו שגם אנחנו נשב לו על הראש. בואו לא נהפוך אותו לסמל, לא של ערבות הדדית ולא של סולידריות, הוא לא צריך את זה, לא גלעד. בואו נזכור את העיקרון שבשמו הבאנו אותו הביתה, בואו נחשוב עכשיו עליו, לא עלינו. תפקידנו הסתיים, תם גם תפקידה של התקשורת. אנחנו עשינו את שלנו ואנחנו צריכים ללכת. ללכת ולתת לגלעד להשתקם ולחיות את חייו באנונימיות. לא כמקדם פוליטי, לא כתוצאה של מחאה חברתית, לא כנרטיב של גבורה, לא כמותג. לחיות כאחד האדם. וכמו שראינו אותו היום וכמו שהיטבנו כבר להכיר את ההורים שלו, אם רק נאפשר לו את זה - הוא יצליח.

כל הערוצים הצליחו להרים יום שידורים מרגש, היסטורי, חד-פעמי אבל לפעמים קצת מעיק. התקשורת הישראלית נשבעה שלא תציק למשפחה מעבר למינימום הנדרש, אבל גם היא לא ידעה להרפות. שידרה את אותן תמונות הלוך ושוב במשך שעות עד שמיתרי הרגש בלו מעודף שימוש. מה היה דחוף למשל לנקות את רעשי הרקע מתמונת הפגישה בין ביבי לגלעד מיד עם הנחיתה בתל נוף, כדי שכל אחד יוכל לשמוע מה אמר ראש הממשלה לגלעד ומה גלעד ענה? אז יש לנו תיעוד מצולם של מבצע השחרור כולו על כל התלבושות (ומה היה קורה אם גלעד היה מגיע הביתה ללא מדים, בחולצה שלבש בבוקר?) וכל הפוטו-אופ שאפשר להעלות על הדעת. תודה לאל, אף פונקציונר לא קופח. אבל זהו, די. עכשיו תיקחו צעד אחד אחורנית.