למרות שההמנון הלאומי "התקווה" שנכתב בסוף המאה ה-19 מקדיש שורה לאלפיים שנים של היעדר ריבונות, המספר אלפיים התקבע כה עמוק בתודעה הציבורית כשנות הגלות, עד כי אין מהרהרין אחריו, ואין מערערים עליו. התוצרים הנלווים לסיפר (נרטיב) אלפיים השנה הם חורבן בית שני, אובדן מצדה, שלאחריהן באו אלפיים שנה של נטישה יהודית. בסופה של הנטישה מגיעים מאירופה קולוניאלים המתחזים ליהודים, גוזלים את הארץ ביד חזקה מיד אלה שישבו בה שנות אלפיים "בלאדי בלאדי", והנה מדינת ישראל - המעצמה הכובשת, והנה הקורבן הילידי הנדרש לשלם את מחירה של הברבריות הנאצית.
כמו כל סיפר שנרקם כדי לשרת מטרה מסוימת, יש בו גרעין של אמת. הריבונות היהודית אכן הסתיימה לפני יותר מאלפיים שנה, עם סיומה של תקופת החשמונאים וצירופה של יהודה לאימפריה הרומית. אבל היהודים עצמם נשארו בארץ, ומספרם גדל עד כי היו ל-10 אחוזים מן האוכלוסיה של האימפריה הרומית. אי-אפשר לתאר את מפעליו העצומים של הורדוס ללא כוח אדם אדיר מימדים. אי-אפשר להסביר את הטרסות המכסות מחצית מגב ההר ללא יישוב צפוף עליו. שני דורות לאחר הרס המקדש ונפילת מצדה, פורץ ביהודה מרד בר-כוכבא. אך למרות דיכויו האכזרי שעלה במאות אלפי הרוגים, הייתה הארץ מיושבת ביהודים, המשנה נכתבה ונחתמה, התלמוד הירושלמי נכתב ונחתם, ובמאה הרביעית פרץ עוד מרד עצום נגד הממלכה הביזנטית. והנה מה שכותב פרופ' זאב ספראי אודות 700 השנים שאחרי חורבן בית שני:
"תקופת המשנה והתלמוד היא תקופת שגשוג בארץ-ישראל. שגשוג תרבותי ושגשוג דמוגרפי. בגליל התחתון ובגליל העליון המזרחי היה רוב יהודי מכריע, פרט לערים, ואף במישור החוף ובשפלת יהודה היה ישוב יהודי איתן. אולם, בשנת 747 היה הישוב היהודי לגוף דל ולמיעוט בארצו. אחד המדרשים מן המדרשים מספר כיצד אין מצליחים הפרנסים לכנס מניין של יהודים למעמד החגיגי של עיבור השנה. מאה בתי-כנסת ויותר - חרבו ותחתם לא נבנו חדשים. גם קברים יהודיים מתקופה זו כבר אינם בנמצא. לכל חוקרים התקופה ברור שהתמונה הדמוגרפית של המאה ה-8 שונה מאד מזו של תקופת התלמוד. עוד ברור כי גם מספר תושבי הארץ הלא-יהודיים קטן, אולם שיעור היהודים בכלל האוכלוסיה הצטמצם מאוד ומכאן, שהפגיעה בישוב היהודי הייתה קשה יותר מאשר בכלל האוכלוסיה.
"בשלוש או ארבע המאות שבין סוף המאה ה-4 לבין אמצע המאה ה-8 התחולל תהליך או שהתקיימו תהליכים אחדים של הגירה מארץ-ישראל... להיכן נעלמו רוב תושבי ארץ-ישראל היהודיים?
"ברמה העקרונית עומדות לפנינו ארבע אפשרויות של הסבר: רציחות המוניות, ירידה בילודה, הגירה, שמד...
"האפשרות של המרת דת המונית בתהליך אישי נראה סביר ביותר. בספרות הנוצרית יש הדים מעטים להצלחת המאמצים לנצר יהודים משום שמרבית העדויות והסיפורים על המרת הדת המצויים בספרות הנוצרית, מתייחסת לניצור עובדי אלילים או ערבים, אולם בספרות היהודית המועטת, המשקפת את התקופה, מצויים הדים אחדים לתופעה. הדים שמהדהדים משאלות על דינו של מי "שיצא מעולמו", שהינו מונח מיוחד להשתמדות - להמרת הדת היהודית בדת אחרת.
"מה עשוי היה לחולל גל השתמדות ספונטני כזה? הלחץ החיצוני הכלכלי איננו מצדיק השתמדות, שהרי כלל אוכלוסיית הארץ לא נהנתה מעושר גדול ואף מהפך רעיוני שגרם לכאורה ליהודים לנטוש את דתם נראה רחוק.
נראה כי הסיבה לכך נעוצה במחיר הכלכלי האישי הכבד של שמירת מצוות: יהודי ארץ-ישראל חיו בכלכלת קיום בעלת רזרבות כלכליות נמוכות, כאשר עלות קיום מצוות היהודיות הינה גבוהה".
מכאן והלאה ישנו דיון מלומד באמרה הידועה "קשה להיות יהודי". אך לא ברור מדוע המחיר של להיות יהודי הופך להיות כבד מנשוא דווקא במאה השמינית. ועוד פחות ברור מדוע מתעלם הפרופסור מן העובדה החשובה, הכבירה: הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל.
מקורות אחרים מדגישים את שנאמר לעיל. בתרגום ישיר: במאות השנים שבין פרוק הריבונות היהודית בארץ ישראל ועד לכיבוש הערבי נשארה האוכלוסיה היהודית על מקומה כמעט ללא שינוי. המרכז הרוחני אומנם נע ממקום למקום בארץ, אבל הרומאים והביזנטים המשיכו להכיר ביהדותה של ארץ ישראל ובסמכותה של המנהיגות הרוחנית היהודית. ההיסטוריון Haas כותב שתחת שלטונו של אלקסנדר סוורוס (235-222) שרר השלום בארץ, והקיסר אף חיבב את היהודים והנוצרים. אמו הציגה בארמון את תמונותיהם של אורפיאוס, ישו ואברהם, תלויות זו לצד זו. אומנם במאה החמישית חלה ירידה בחלקם של היהודים בארץ תחת השלטון הביזנטי, אבל מספרית מעמדם היה עדיין איתן. בשנת 611, עם פלישת הפרתים, העמידו היהודים הגליליים לשירותם, על-פי הכומר Parks, 20 עד 26 אלף חיילים. (מספר די דומה למתנדבים הארץ-ישראלים בצבא הבריטי), אך לרוע המזל נסוגו הפרתים מן הארץ כעבור 15 שנה בלבד. בשנת 629 שבה ביזנטיון לארץ וגבתה מחיר דמים מן היהודים, אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת גורל היהודים עם הפלישה הערבית שבאה מספר שנים מאוחר יותר.
רוצה לומר, גלות יהודה האמיתית, הזמן שממנו והלאה שממה יהודה מיהודים אינו 2000 שנה, אלא כ-1200 שנה. ולא הרומאים, הביזנטים, היוונים או הפרסים הם שהיגלו את היהודים או גרמו להם להיעלם, אלא הכיבוש הערבי.
מהותו ואיכותו של הנרטיב הערבי
נראה אם כך מה הייתה איכותו וכמותו של הכיבוש הערבי, שעליו מתבסס הסיפר הערבי בן ימינו. השלטון הערבי, ערבי ממש, של ארץ ישראל היה של החליפות האומיית, שהקימה את בירתה בדמשק. George Hogarth כתב זאת עוד לפני היות הציונות, בשנת 1877. הוגרת תואר בפי עמיתיו הערביים כ"אחד מן החוקרים הדגולים של האיסלאם הקדום", וכך כתב: "התקופה שבה נשלטה האימפריה מדמשק ויכולה הייתה להתגדר כאימפריה 'ערבית' נמשכה כמאה שנה, ובחלק מאלו כבר הייתה בהתפוררות". זמן קצר לאחר מכן דוללה האוכלוסיה הערבית על-ידי מומרים לדת האיסלאם, ולמעשה הישגי האימפריה אינם של ערבים, אלא של אלה שנספגו לתוכה, ונאלצו לדבר ולכתוב בערבית, שכן הפולשים מן המדבר לא הביאו איתם שום דבר מעבר לחרב.
עם התפוררות החליפות האומיית נעלם השלטון הערבי, ובמקומו השתררה בארץ מלחמת כנופיות ערביות על בסיס שבטי. הבקיא בתורת האיסלאם יודע כי יש רק דבר אחד שעליו מסכימים כל השבטים, אחד היסודות המוסדים של האיסלאם - הזכות לחייב את היהודי והנוצרי, במס גולגולת, הגי'זיא הידוע לשמצה. לכן צודק פרופ' ספראי: יקר להיות יהודי, כאשר הערבי שודד ממנו את כל עמלו. ליהודים ניתנה ברירה: להתאסלם, לשלם ג'יזיא או להגר. סביר להניח כי חלק לא קטן מן ה"ערבים" המצויים במזרח הקרוב, ובכלל זה ארץ ישראל, הם יהודים שיצאו לשמד.
ובכל זאת, וגם בתוך כל אלה, המשיך הישוב היהודי להחזיק בארץ בציפורניו.
הערבים לא נתנו לארץ שם, ירושלים לא שימשה להם בירה, לא היה מטבע מקומי, והנוכחות הערבית בארץ הייתה בעיקר לשם מטרה אחת: שוד וביזה של התושבים המקוריים. כך כותב Hogarth לפני 140 שנה, לפני היות פלשתינה ופלשתינים.
גם מבחינה תרבותית אין תרומה ערבית כשלעצמה. מה שקרוי תרבות ערבית אומר Philip Hitti אינו אלא ביטוי בשפה הערבית של מסורות הלניסטיות-פרסיות- מצריות-קופטיות. זה כמו לומר שהתנ"ך הוא תרבות רוסית, כיוון שיש תרגום שלו לרוסית. בראייה זו הסיפר של הריבונות הערבית, השיוך הערבי והתרבות הערבית ביהודה וישראל נראה קלוש ביותר.
כהוכחה להרסנות של הכיבוש הערבי נפנה לקבוצה אתנית-תרבותית אחרת, והיא הנבָּטים. הנה תקציר מאתר סנונית שאינו בדיוק הסמן הימני של נוער הגבעות:
"בין השנים 800-700 באה אל קיצה תרבות אנושית שנמשכה 1500 שנה. היישובים העתיקים בהר הנגב הוקמו מתוך מאמצים כבירים ותובנה עמוקה של הסביבה המדברית. שיתוף הפעולה בין הממלכה היהודית לנבטים מתמשך על פני מאות שנים כאשר הורדוס פותח בפניהם את נמלי הים, ומעודד אותם לסחור עם האימפריה הרומית. דרכי השיירות פותחו בעמל רב, ולאורכן ערי מבצר ואירוח לשיירות ענקיות. הערים נבנו במיטב המסורת ההורדוסית-רומאית עם בתי מרחץ, מקדשים אדירים, וחוות לגידול וטיפוח הגמלים. בסוף המאה הראשונה שקדו הנבטים, בעיקר בשבטה, על גידולו של סוס מזן חדש, שנודע לאחר מכן בשם הסוס הערבי, ועל-מנת להשקות אותו - על מערכות איסוף מים יעילות באופן מדהים. במאות החמישית והששית לספירה שגשגו ערי הנבטים תחת השלטון הביזנטי שראה בהן נכס עצום של ייצור יין ןשמן זית, מסחר במור ולבונה. הביזנטים פטרו אותם ממסים שאותם הטילו על שאר יושבי הארץ. הסיבות שהביאו את הנבטים לנטוש את עריהם תוארו בפפירוסים עתיקים שנתגלו בחפירות בעיר ניצנה בשנת 1935. הכיבוש הערבי הטיל עליהם מיסים כבדים ביותר בחיטה ושמן זית למכביר, ודרכי הייצוא של היין לאירופה דרך ביזנטיום נחסמו. במשך שני דורות נלחמו הנבטים על קיומם הכלכלי עד שנאלצו לנטוש, ועריהם חרבו".
הייתכן שחלק מן הנבטים עשו מה שעשו נוצרים קופטים, אשורים, פרסים וטורקים, וכן גם הרבה מאוד יהודים - התאסלמו כדי להוריד מעל צווארם את הלחץ המוסלמי? אין לכך הוכחות. מה שכן ברור כשמש הוא כי הכיבוש הערבי שם קץ לתרבות הנבטית המשגשגת, בדיוק כפי ששם קץ לאשוריות, לפרסיות, לפיניקיות ולמצריות. רק במקום אחד הוא נכשל כישלון רבתי: היהדות. זו שרדה, למרות הדיכוי האכזרי, עד היום הזה. לא פלא שכל אותם מומרים בכפייה שונאים את הייחוד היהודי. הם אימצו לעצמם את האיסלאם על כל מגרעותיו, ואילו היהודים שבו למולדתם ומחדשים ימיהם כקדם, ואף טוב יותר מקדם.
אמור מעתה, לא אלפיים שנות גלות אלא 1200 שנה - מן הכיבוש הערבי ועד לחידוש היישוב היהודי בשלהי המאה ה-19, שגם הוא הוקם על שלדו של יישוב יהודי שמעולם לא נטש, למרות כל הקשיים. הארץ נגזלה מן היהודים על-ידי הפולש הערבי מערב, ועתה דורש הצדק להשיב את הכובש אל המקום שממנו בא, ואת מלכות ישראל - על-כנה. הסיפר הערבי-מוסלמי-פלשתיני הוא בעיקרו שק טלוא העשוי תפירה גסה של בדותות, הבלים ושקרים, וככזה יש להציגו, בכל כיעורו, בפני העמים אוהבי החירות, וחשוב יותר - בפני היהודים.