משהו רע עובר על האוניברסיטאות בארץ. שנת הלימודים האקדמאית נפתחת כשהמדעים השימושיים הנלמדים בהן הם "אין" בולט, בעוד מדעי הרוח הם "אאוט" מוחלט. זהו, מכל מקום, המוטו שמנחה אותן ועל-פיו הן נוהגות כאילו היו מרכזי-רווח עסקיים, נעדרי כל שאר-רוח.
האוניברסיטאות מתרצות זאת בצרכיהן לביסוסן הכלכלי ולעמידה בתחרות עם השוק הפרטי. אלא שתירוץ שכזה אינו יכול להצדיק, בשום פנים ואופן, התנהגות של מוסד-על להשכלה גבוהה, המושתת מעצם טבעו על מחקר. אחרי ככלות הכל לא מדובר בבית ייצור לבעלי מקצוע, או בסתם בית חרושת למדענים.
אין תמה, אפוא, שכאשר הרווח הוא זה שמשתלט על הרוח - נעלמים, או הופכים לנחותים, מקצועות-לימוד קלאסיים, כמו ספרות ואזרחות, גיאוגרפיה וסוציולוגיה, שהיו בעבר הליבה החינוכית של האולימפוס האקדמי. בקצב המסחרר והמבחיל הזה, של אופורטוניזם כלכלי גרידא, ייעלם מן הסתם, בפרק-זמן קצר בלבד, גם מקצוע בסיסי כמו המקרא, ממש כשם שנדחקו, בשעתם, מן הספרות הנלמדת, שקספיר וביאליק, גתה וטשרניחובסקי.
רובוטים
חוגים כמו פילוסופיה, מחשבת ישראל, לימודי שפות ואומנויות, מונים כיום רק מתי-מספר סטודנטים. במקומם יש דומיננטיות רבה למקצועות השימושיים, כמו מנהל-עסקים ומחשבים. יותר ויותר סטודנטים בוחרים בהם בעזרת מחשבון והופכים בעטיים למשהו כמו רובוטים או סרגלי-חישוב על שתיים, ללא כל שאר-רוח. הם מגמגמים בעברית עילגת, אינם מודעים לספרות הקלאסית, ובקיאותם בספר הספרים מהם והלאה. כך גדל דור חדש של רופאים, עורכי-דין, כלכלנים ומהנדסים, שאינם יודעים להתנסח כראוי וגם לא לכתוב תזה בלשון צחה, אבל שמיטיבים לתפעל כל מה שהוא מכני ורובוטי.
האשמה מוטלת כולה על האוניברסיטאות, היורות לעצמן ממש ברגל. הן הרי אלה שהפכו את מדעי הרוח לסטיגמה אחת גדולה בעיני הסטודנטים. הפקולטות שבהן נלמדים מקצועותיהם שוממות כיום ונחשבות, בלעג סרקסטי, ללא יותר מ"עסקי אוויר". במקומן יש עדנה לפקולטות למקצועות רנטביליים. אלה הרי מכניסים הרבה יותר כסף, וגם משתלמים, כמובן, תרתי משמע.