במספר הזדמנויות היסטוריות שונות, נדרש הציבור הישראלי, ואחריו מנהיגיו (פני הדור...) לבחור בחירה גורלית בין שתי אופציות קשות, כל אחת. בכל הזדמנות, הוצגה לפניהם בחירה ברורה ופשוטה, והסתירו מהם את הבחירה האמיתית. בכל אחד מהמקרים, השמאל הצליח דרך הצגתם של הדברים להוביל את הציבור למסקנות התואמות את תפישת עולמו. אומנם כשמתבוננים בבחירה שבוצעה, בפרספקטיבה כללית, ולא חוששים ללכת עליה עד הסוף, מגיעים למסקנות מרחיקות-לכת.
משפחת שליט מול המשפחות השכולות
התקשורת הישראלית שגויסה במשך שנים למען שחרור מחבלים תמורת
גלעד שליט, הציגה ברגע האמת שתי קבוצות מנוגדות אחת מול השנייה:
- משפחת שליט שמחכה לבנה החי בשבי האויב.
- משפחות השכול שאיבדו את יקיריהן בפיגועים. אותם מחבלים שהולכים עכשיו לשחרר.
כנגד הבחירה הזאת, אפשר לטעון:
- הרי אלו כבר מתים, שום דבר לא יחזיר אותם.
- זה לא יחזיר את יקירכם/יקיריכם.
- דווקא עדיף שמשפחת שליט לא תתווסף למועדון העצוב כל-כך שלכם.
- הרי נגזר על המת שיישכח אחרי 12 חודשים. לא כן על השבוי החי.
כך סבר הציבור הישראלי וכך בחר.
88% מהציבור בחר (בטעות כמובן) בשליט החי.
הבחירה האמיתית הייתה בין:
- או גלעד שליט ומשפחתו העצובה.
- או כל המשפחות השכולות העתידיות, שהניסיון מוכיח שתמיד התווספו למועדון אחרי עסקות מהסוג הזה. וגם עשרות שנים של הרתעה של צה"ל מול הערבים. ועוד.
אבל, אם בשחרור עסקינן, הבחירה היותר עמוקה הייתה:
- או לסגור מים, טלפון, חשמל ואינטרנט בעזה. להפעיל לחץ פיזי, צבאי וכלכלי, עד שגלעד יחזור. ולפגוע באזרחי עזה.
בבחירה האמיתית, לא רצו להריע לאויב העזתי (שרובו ככולו מזדהה עם החטיפה), ולכן היו מוכנים לפגוע באח היהודי, בחייל ובאזרח, שכבר עכשיו מתחילים להיפגע מאותה עסקה. בבחירה האמיתית הזאת, הציבור לא נדרש לבחור. בהצגה הגדולה, הבמאים הם הם שבחרו את הנושא, וכן, המסקנה לא איחרה לבוא.
חיילי צה"ל מול חיילי צד"ל בבריחה מלבנון
הציבור הישראלי ידע היטב בבריחה מלבנון שהולכים להפקיר ולבגוד בחיילי צבא דרום לבנון, בעלי הברית היחידים של ישראל באזור. ידעו (או לא) שהם איבדו פי שניים עד שלושה חיילים מצה"ל על אותן משימות. הם גם אומנו על-ידי ישראל וסייעו רבות לצה"ל. אם לא כל זה, חיילי צה"ל היו ממשיכים ליפול בלבנון, ללא פתרון וללא מוצא מול החיזבאללה, שהיה אז חלש פי אלף מהיום.
במאי התקשורת הציגו לציבור בישראל את הבחירה הבאה:
נכון, זה כואב, אבל את הבנים שלנו אנחנו אוהבים יותר. אין מה לעשות, אמרו הישראלים וברחו מלבנון.
האמת היא שהחיזבאללה התחיל לנצח בדרום מתי שהוא הבין שהוא יכול לירות פגזים על צה"ל מתוך אוכלוסיה אזרחית שלו, ושם צה"ל לא מגיב. אז נוצרה עליונות על הארגון, אחרי שזה ספג מכות קשות והיה בתהליך של התפוררות:
- או מחבלי חיזבאללה, ילדיהם ונשותיהם בכפרים.
בנוסף להפקרת חיילי צד"ל, מדינת ישראל קיבלה בונוסים:
- קץ לכל כריתת ברית צבאית עם כל גורם במזרח התיכון (מדינת ישראל משתמשת וזורקת, היא בוגדנית).
- המלכת החיזבאללה כארגון שניצח את ישראל והכפלת כוחו באלף (עשרות אלפי טילים מכוונים עכשיו לישראל. אז היו להם רק כמה טילים קצרים ומטעני צד).
- מלחמת לבנון השנייה על קורבנותיה וירידת ההרתעה שבה.
- יצירת חזית צפונית סבוכה הרבה יותר המגנה גם על סוריה.
- שבירת המיתוס בעולם הערבי של צה"ל, הצבא שאי-אפשר לנצח.
חיילי צה"ל מול גוש קטיף
גם כאן, ההצגה נתפרה היטב. נתנו לשיח הישראלי להשוות בין חיי חיילי צה"ל שמתים כדי להגן על
מתנחלים, שממילא מפריעים לשלום. צה"ל לא יכול היה להתמודד מול הברחות הנשק דרך המנהרות ממצרים, ולכן אי-אפשר להגן על התושבים ועל החיילים. על כן עדיף לברוח. התזה הזאת, למרות שהיא נראית היום הזויה ביותר, נמכרה בהצלחה רבה על-ידי כל התקשורת הישראלית.
ההינתקות "הצליחה". היא הצילה את
אריאל שרון מכתב האישום של הפרקליטות. הצילה בעולם הזה בלבד...
האמת היא שזה ממש לא קשה לדעת איפה עוברות מנהרות, כבר חמישים שנה ישנם מכשירים שיודעים לעשות זאת (גם בעומק עשרות מטרים), וזאת בזכות רעש החפירה באזור. צה"ל ביקש לגלח 200 בתים ערביים באזור רפיח כדי לאפשר איתור המנהרות, הבג"צ אסר (
כבוד האדם -הערבי- וחירותו... בלה בלה בלה...).
לכן חזרנו למשוואה האמיתית שעם ישראל בחר בה:
- או המחבלים ומשפחותיהם ברפיח.
גם כאן עם ישראל בחר לא נכון וקיבל בבונוס:
- 300,000 תושבים חדשים תחת איום טילים.
- כמה עשרות מיליארדים של בזבוז שלא נגמרו, מיגון, פיצויים, אובדן צמיחה, פגיעה בחקלאות ובייצוא, שבירה מורלית של אלפי תושבים.
- עשרות אלפי טילים חדשים על הדרום.
- יצירת חזית אמיתית סבוכה בדרום.
מסקנה: מוסר וביטחון
מסתבר שבפרספקטיבה היסטורית, הבחירה המוסרית, הציונית, הארוכה-קצרה, היא גם הבחירה הביטחונית. כבר וינסטון צ'רצ'יל אמר: "לא רציתם מלחמה מפני החרפה - הרי לכם מלחמה וחרפה!".
ואם גם לילדים שלנו אנחנו רוצים להנחיל מדינה, כדאי להסיר מהר מהגה השלטון את כל התבוסתנים הסדרתיים, הוזי השלום למיניהם שרק מרחיקים אותו. ואסור לתת להם לייצר את אותה הרפתקה נכשלת במזרח כפי שעשו בצפון ובדרום. ואם הולכים עד סוף מוסר השמאל שהביא את כל הבחירות האלו, הם מעדיפים את חיי האזרח-האויב וזה של האח, החייל או האזרח בסופו של דבר. גם כאן ההיסטוריה הוכיחה את עומק דברי חז"ל על אמרתם העתיקה: כל המרחם על האכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים. וכאן, סופו, הגיע מהר מאוד.