כרגיל, שוב הלכנו לאיבוד. הלכנו דרך ארוכה. מעם של תורה וחובה הפכנו לעם של זכות. אנחנו נלחמים ונאבקים על כל שמץ של זכות ונעלמים ברגע שברחוב מופיע צל של חובה.
להזכיר לכם, בגרמניה של שנת 36' ביטלו הנאצים גם את זכותו של היהודי לשרת בצבא הגרמני. עשרות אלפי יהודים יצאו לרחובות, ביניהם רבים שבני משפחותיהם נלחמו במלחמת העולם הראשונה ונפלו בשדות הקרב. הם יצאו להפגין למען החובה להתגייס ולשרת בצבאו של היטלר. הייתם מאמינים שיהודים יילחמו, אפילו באירופה הרחוקה, עבור חובה כלשהי? כן, גם הם צעקו ברחובות, מגיע לי לשרת בצבא, אני אזרח גרמני.
כל המלחמות בעולם וכל האסונות האנושיים התרחשו כשבני אדם יצאו לרחובות וביקשו את 'הזכויות שלהם'. האם פרצה אי-פעם מלחמה בשל דרישת הציבור לקבל את החובות שלהם? לא זכורה לי מלחמה שכזו. אנחנו נלחמים על מילוי החובות שלנו?
מקום העבודה הראשון שלי אחרי סיום השירות הצבאי היה בחברת רסק"ו. חברה ציבורית מכובדת באותם ימים. הבוס הישיר ואגף כוח-אדם הציעו לי הסכם עבודה נדיב שכלל גם אחזקת רכב. כלומר, הרכב היה שלי והחברה שילמה את ההוצאות.
כעבור חודשים פנתה אלי אישה מכובדת באגף כוח-אדם: "איפה טופס ההוצאות של הרכב?" - הגשתי לך מעטפה עם קבלות של תחנות הדלק, אמרתי. "זה לא מעניין אותי", היא הגיבה, "יש טופס מיוחד שבו עליך לערוך רישום מלא של כל הנסיעות בתפקיד ולציין את הקילומטראז'". כעבור יומיים הגשתי לה רישום מדויק של נסיעות בתפקיד ורישום מלא של מרחקים בק"מ. לשם כך קניתי מפה גדולה של חיפה והצפון.
בתום החודש מצאתי שמשכורתי קוצצה. פניתי לאגף המשכורות ושאלתי מה קרה פה. זה פשוט, הסבירו לי. בחישוב המשכורת שלך יש סכום נכבד של הוצאות רכב. אתה פשוט צריך לדווח על עוד כמה אלפי קילומטרים של נסיעות. פניתי לבוס הישיר שהציע לי את ה'חבילה'. "זה פשוט", הוא אמר. ברסק"ו, כמו בכל המדינה באותם ימים, הכל היה פשוט. להגיש טופס נסיעות עם דיווח מלא על כל מיני נסיעות. אבל לא נסעתי כל-כך הרבה, אמרתי. "אני חותם על זה", אמר הבוס. זה בלוף, לא? "זה מה שכולם עושים", הוא נאנח. "זה מבנה המשכורת שלך, אחרת מס הכנסה ינגוס בך נתח שמן. זו השיטה במשק".