פרשת 'חיי שרה' מתחילה עם מותה הטרגי של שרה אמנו. מדוע ניתן להגדיר את מותה כטרגי? משתי סיבות: האחת, מכיוון שהיא לא זכתה להיות שותפה בגבורה האדירה של אברהם בעלה ויצחק בנה בניסיונם הגדול שבעקדה. והשניה, מכיוון שהיא לא זכתה, כרוב האימהות, לראות את בנה מתחתן עם בחירת ליבו, וכתוצאה מכך לא זכתה לנכדים.
למרות הצער הגדול שבו החלה הפרשה, בהמשכה, שמחה גדולה נפלה על יצחק ואברהם, כאשר אליעזר - בסייעתא דשמיא גדולה מאוד - מצא את השידוך המתאים ביותר לבנו של אבי האומה. כדי שאותו שידוך יצא לפועל היה לאליעזר תפקיד חיוני, שהוא ביצע בנאמנות, חכמה ויוזמה - כולם במטרה לשרת את אדונו בצורה הטובה ביותר.
כידוע, לפני צאתו לדרך הטיל אברהם על אליעזר שלושה תנאים: האחד, שלא יקח לבנו אשה "מבנות הכנעני אשר אנֹכי יושב בקרבו" (בראשית כד, ג); השני, "כי אל-ארצי ואל-מולדתי תלך ולָקַחְתָ אשה לבְנִי ליצחק" (שם, ד); והשלישי, אם הנערה לא תסכים לעלות ארצה עליו לוותר עליה - "הִשָמֶר לך פן-תָשִיב את-בְנִי שָמָה" (שם, ו). אברהם לא הזכיר ולו גם במילה אחת דרישה כלשהי שהאשה תהיה בת-משפחתו, ואף לא על בדיקה שתעשה לגבי אופייה או יופיה של האשה.
להביא אישה מרחוק
אליעזר ידע גם ידע על לידתה של רבקה, והוא ידע את העדפתו של אדונו - כאיש החסד הגדול - שאשת בנו תהיה גם היא בעלת חסד. ברם, מדוע לא הוסיף אברהם את אותה דרישה - אם לא ברישא, אז לפחות בסייפא של דרישותיו מעבדו בטרם יצא למסעו? תשובה אפשרית היא שאברהם האמין שהעיקר הוא להביא אשה מרחוק, כך שהיא תתנתק מן החברה של עובדי האלילים שממנה הוא נפרד. בנו, יצחק, דרך אישיותו האדירה ומעשיו יהווה לה דוגמה כה חזקה כך שהיא תלך בדרכו במוקדם או במאוחר. ברם, כעבדו הנאמן של אברהם, שהזדהה לחלוטין עם טובתו, אליעזר הוסיף על דעת עצמו את אותו תנאי לזה של אדונו.
הדבר המדהים הוא שתיפקודה של רבקה במבחן החסד שאליעזר הכין לה דומה להפליא לתיפקודו של אברהם באירוע שבו הוא קנה לעצמו את מעמדו כאיש החסד הגדול. למה הכוונה? לישיבתו פתח אהלו כחם היום, בהיותו עדיין כואב ממילתו, ובמקום לנוח, חיפש אורחים להכניס לאהלו. מיד עם הגעתם של שלושת האנשים אברהם רץ לקראתם, ביקש מהם לכבד אותו בנוכחותם, הציע להם סעודה, מיהר "האֹהֶלָה אל-שרה ויֹאמר מַהֲרִי שלֹש סְאִים קמח סֹלֶת לושי ועשי עֻגות. ואל-הבקר רץ...ויקח בן-בקר רך וטוב ויתן אל-הנער וימהר לעשות אֹתו" (בראשית יח, ו-ז). המילים הדומיננטיות בתיאור מעשיו של אברהם הינם "רץ", "מהרי" ו"ימהר". כך בדיוק התנהלה רבקה, כלתו העתידית של אברהם, כאשר אליעזר פנה אליה! "ותֹאמֶר שְתֵה אדֹנִי ותְמַהֵר ותֹרֶד כַדָה...ותַשְקֵהו...ותְמַהֵר וְתְעַד כַדָה על-הַשֹקֶת וַתָרָץ עוד אל-הבאר לשאֹב וַתִשְאַב לכל-גמליו" (בראשית כד, יח, כ). אותם מילים דומיננטיות מופיעות גם פה - "תמהר" "ותרץ". הייתכן שֶתִמָצֵא כלה דומה יותר לאברהם אבינו ואשה טובה יותר לבנו יצחק מאשר רבקה?
בהמשך פגישתם הוכיחה רבקה מידות "אברהמיות" נוספות שלבטח גרמו לאליעזר להשתאות מגודל החסד שה' עשה עמו ועם אדונו. רבקה הייתה החלטית. על דעתה בלבד היא הזמינה את אליעזר ואנשיו עם כל הגמלים לבית אביה, ללא כל בדיקה מוקדמת עמו. כאשר היא נשאלה אם ברצונה לשאת איש אשר לא ראתה מימיה ולא שמעה מאומה מעבדו על אופיו, תשובתה הייתה חד-משמעית ומיידית: "אלך". תגובתה פה מזכירה את החלטתו של אברהם אבינו לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו ולעלות ארצה. אלא, שהוא עשה זאת כציות לדבר ה', והיא עשתה זאת על בסיס דבריו של איש זר לחלוטין.
גדולתה הנפשית של רבקה מקבל תובנה נוספת כאשר אנו מתחשבים בגילה. חז"ל חישבו את היותה בת שלוש בלבד בעת פגישתה עם אליעזר בבאר. החישוב נעשה כך: יצחק נעקד מייד לפני מות אמו, בהיותה בת 127. מכיוון שהיא ילדה אותו בהיותה בת 90 הוא היה בן 37. לאברהם נודע מייד לאחר העקדה שרבקה נולדה, ולכן, בהנחה שהוא קיבל את המידע בעיתוי צמוד להיוולדה, ומכיוון שיצחק היה בן 40 כאשר הוא נשא את רבקה, היא הייתה אז בת שלוש בלבד. הראיה הזאת - גילה הרך של רבקה - הוסיפה להשתאותו של אליעזר בבאר - וגם לנו, קרוב לארבעת אלפים שנים לאחר מכן. ברם, אפילו אם נניח שהמידע שקיבל אברהם אחרי העקידה לא היה מעודכן, ורבקה נולדה עשר שנים לפני כן, עדיין מעשיה ראויים להשתאות ולהערכה רבה מאוד.
מעשה "אברהמי" גדול
בדיוק אותן מידות של חסד, זריזות, החלטיות, ראיה חדה ולקיחת סיכון עמדו לצידה של רבקה בצומת הדרכים הקריטית ביותר בחייה - העת שבו בעלה עמד לברך את עשו. פה הדמיון בין אופייה של רבקה לאופיו של אברהם מגיע לשיאו המדהים. למה הכוונה? שיאו המוסרי של אברהם - נאמנותו המוחלטת להקב"ה, כניעתו לרצונו , גבורתו והחלטיותו - כולם יצאו לפועל במלוא תפארתם בקריאת השם לאברהם לעלות את בנו לעולה. לא רק שאברהם לא התייעץ עם בנו, הוא אפילו לא התייעץ עם אשתו, אם בנו, אלא עשה את הדבר הקשה והנורא ההוא על דעת עצמו - כי ה' ציווהו.
כאשר יצחק רצה לברך את עשו, רבקה - שקיבלה מה' לפני לידת בניה את הנבואה ש"שני גֹיים בְבִטְנֵך ושני לְאֻמִים מִמֵעַיִך יִפָרֵדו...ורַב יַעֲבֹד צעיר" (בראשית כה, כג) - הוכיחה שהיא ראתה באותה נבואה גם צו מה', שעליה לוודא שרצון ה' יקויים. ולכן היא החליטה במהירות לכפות על בנה יעקב (כפי שאברהם החליט לכפות על בנו יצחק) להטעות את בעלה (אברהם "רק" נמנע מלידע את שרה) כדי שרצון ה' יתממש - ולקחה על עצמה את האחריות לכל הסיכונים שיצאו כתוצאה מאותה החלטה גורלית. איזו אמונה בה', איזו גבורה? ואיזה סיכון גדול לחייו של יעקב, בנה האהוב, מאחיו האלים? לעניות דעתי, אפשר לומר שרבקה בהחלט עשתה מעשה "אברהמי" גדול מאוד, קרוב מאוד ואולי העולה על ניסיונו של אברהם בעקדת יצחק.
יהי רצון שמידותיהם המופלאות של אברהם ורבקה ימשיכו להיות מקור של השראה רוחנית, גבורה ואמונה שלמה בהקב"ה ורצונו.
