הפזמונאי הרווֶה וילאר התפרסם בן-לילה ב-1965 עם שיר האהבה שלו "קאפרי, זה נגמר". השיר נשמע ממש כמו תקליט שבור, אבל וילאר התעשר ממנו (השיר נמכר ב-2.5 מיליון עותקים). הייתכן כי אכזבה היא רגש כל כך אוניברסלי, שהוא מדבר אל ליבנו גם במנגינה הדלה ביותר? האם גם אני אקבל 2.5 מיליון הורדות ב-I-tunes אם אכתוב שיר "סרקוזי, זה נגמר"? אחרי ככלות הכל יש יותר מ-2.5 מיליון איש המאוכזבים מניקולא סרקוזי. אלא שאיני מוזיקאי, ועלי להסתפק במילים הבאות.
מאז עלייתי לארץ לפני 18 שנה, החלטתי לא לממש את זכותי להצביע בבחירות בצרפת. יותר איני שותף לגורלה של המדינה שעזבתי מרצוני. אלא שב-2007 חרגתי ממנהגי. סרקוזי הרשים אותי, ונסעתי במיוחד (פעמיים) לקונסוליה הצרפתית כדי לתת לאיש את קולי. סרקוזי בא מבחוץ. כבן למהגר הונגרי, הוא התחנך אצל סב יהודי וגדל כברווזון המכוער בנוּאִי, הפרבר הפריזאי העשיר. בניגוד ליתר חברי ההנהגה הפוליטית בצרפת, הוא לא שובט אינטלקטואלית ב-ENA - בית הספר האליטיסטי לממשל. אבל בעיקר הוא נשמע כן באומרו כי הוא מתכוון להחליף את השליטה הריכוזית של המדינה בכלכלה הצרפתית בכלכלת שוק חופשי. הוא גם דיבר בחיבה על ישראל ועל ארצות-הברית. זה כמעט נראה טוב מדי, ואומנם כך היה.
סרקוזי התגלה כרודף שליטה הפכפך. הרפורמות הכלכליות שלו עלובות, ומדיניות החוץ שלו - אסונית. פרויקט "איחוד מדינות הים התיכון" שלו נחל כישלון חרוץ. לא רק שהכעיס את שותפיו האירופיים (במיוחד את גרמניה) בכך שלא התייעץ עמם באשר לרעיונות הבוסר שלו (אך ציפה כמובן כי הם ישתתפו בהוצאות הכרוכות בהוצאתם לפועל), אלא שסרקוזי עשה מעצמו אידיוט. ביולי 2008 ערך בפריז מסיבה מפוארת להשקת "איחוד מדינות הים התיכון" שלו שאינו קיים יותר, בחברת אורחים מביכים כמו
חוסני מובארק ו
בשאר אסד. סרקוזי סבר כי "איחוד מדינות הים התיכון" שלו ישכנע את טורקיה לזנוח את בקשתה להצטרף לאיחוד האירופי, בה בשעה שטאיפ
ארדואן כבר בחר לאמץ מדיניות חוץ פן-איסלאמית.
הכרה בישראל כמדינה יהודית - דרישה "מגוחכת"
יותר גרוע: סרקוזי עשה מאמץ במיוחד לשקם את מעמדו עם מועמר קדאפי, על-מנת למכור ללוב כורים גרעיניים ומטוסים צבאיים. מעט אחרי הבחירות, אירח סרקוזי את קדאפי בפריז, ואחר כך ביקר ביקור גומלין בטריפולי לחגוג "שותפות אסטרטגית" בין צרפת ובין לוב. בעוד שהמועמד לנשיאות סרקוזי נשא נאומים יפים על תפקידה הבינלאומי של צרפת בקידום זכויות אדם, הרי שהנשיא סרקוזי מיהר לעשות עסקים עם קדאפי ("אני עומד לחתום על חוזים בשווי של מיליארדים רבים עם לוב", הכריז סרקוזי בגאווה בתקשורת הצרפתית). אלא שסרקוזי לא העריך נכון את גודל הסיכון שבעשיית עסקים עם מפוצץ מטוסים. קדאפי לקח את "תעודת היושר" של סרקוזי, אך לא נתן את התמורה. מלבד זעמו על קדאפי, סרקוזי נבוך מן המרידות הערביות שחשפו את יחסיו הלבביים עם רודנים ערביים. כתוצאה מכך, הוא החליט החלטה אופורטוניסטית לתייג את עצמו כזורו, כשהוא מפציץ את קדאפי באותם מטוסים שבעבר ביקש סרקוזי למכור לו.
סרקוזי ניסה ללא הצלחה למלא את תפקיד משכין השלום הקשוח כלפי הנשיא הרוסי מדבדב, כשזה הפציץ בקיץ 2008 את דרום אוסטיה. זה לא נכון לנסות לשמר את אימפריית העבר שלך בעזרת שימוש בכוח צבאי נגד מנהיגים בעלי שאיפות עצמאיות, הטיף סרקוזי למדבדב. אלא שזה בדיוק מה שעשה סרקוזי עצמו במושבה הצרפתית לשעבר חוף השנהב, כשצבא צרפת הדיח את לורן גבאגבו, הנשיא שהפסיד בבחירות, אשר מילא תפקיד מרכזי בביטול הניאו-קולוניאליזם הצרפתי בארצו.
תחילה דווקא נעמו לישראל דבריו של סרקוזי. לסרקוזי יש רקע יהודי, והוא החל את הקריירה הפוליטית שלו כראש העיר של הפרבר נואי שבו יש קהילה יהודית חזקה. כשר הפנים בממשלתו של ז'אק שיראק, הוא פעל נמרצות נגד אנטישמיות. נאומיו היו מלאי תשבחות לישראל. הוא התיידד עם
בנימין נתניהו. נאומו בכנסת ביוני 2007 היה אוהד מאוד לישראל (פרט, כמובן, למשפט בדבר חלוקתה של ירושלים).
כיום, יחסו של סרקוזי כלפי ישראל אינו שונה מזה של קודמיו: הוא גועלי ומתעמת, ו"המדיניות הערבית" של צרפת חזרה במלוא התנופה למה שהייתה. ב-2009 העניק סרקוזי את עיטור לגיון הכבוד לשארל אנדרליין, העיתונאי הצרפתי שהאשים ללא ביסוס את ישראל בהריגת
מוחמד א-דורה, ושליבה את אש האינתיפאדה השנייה וסיפק תירוץ לפעולות "נקם" כמו עריפת ראשו של דניאל פרל. סרקוזי האשים את נתניהו ומחל ל
מחמוד עבאס על הקיפאון בזירה הישראלית-פלשתינית, למרות המחוות שעשה נתניהו לרש"פ ולמרות סירובו של עבאס לשאת-ולתת עם ישראל. הוא תמך בפנייתו של עבאס לאו"ם להכרה במדינה פלשתינית ולאחרונה הצביע בעד קבלתה של "פלשתין" כחברה מלאה באונסק"ו. לפי הדיווחים, הוא הכריז כי דרישתה של ישראל שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, היא "מגוחכת". בשיחה פרטית עם הנשיא האמריקני
ברק אובמה לפני כמה ימים, השמיץ סרקוזי את ראש הממשלה בכנותו אותו "שקרן", ואמר כי אינו סובל אותו.
נאומו של סרקוזי בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2011 היה פשוט טפשי. הוא תלה ב"שיטה" את האשם בקיפאון שבין ישראל ובין הרש"פ, אך למרות זאת הציע לנסות שוב אותה שיטה עצמה לפתרון הסכסוך: לשאת ולתת על מעמד הקבע של ירושלים, על הגבולות ועל ההתנחלויות במסגרת לוח זמנים קבוע מראש. הרי זה בדיוק מה שתהליך אוסלו, מפת הדרכים וועידת אנאפוליס ניסו לעשות ללא הצלחה.
מרביתם של יהודי צרפת, ומרבית הישראלים בעלי אזרחות צרפתית, בחרו ב-2007 בסרקוזי. סרקוזי מעריך בטעות כי הוא עדיין יכול להסתמך על קולותיהם למרות תעלוליו, היות שהאלטרנטיבה היא לכאורה גרועה יותר. הוא טועה. בבחירות המוקדמות למפלגה הסוציאליסטית, מרטין אוברי האנטי-ישראלית הפסידה לפרנסואה הולנד המתון והפשרן. בימין הקיצוני, מרין לה פן מתאמצת להוכיח כי היא פרו-ישראלית ולהרחיק את עצמה מאביה האנטי-הכל, ובכלל זה גם אנטי-יהודי.
סרקוזי איבד את הקול היהודי, את הפסדו הצפוי בבחירות הקרובות בצרפת הוא הרוויח ביושר.
סרקוזי, c’est fini.
