להחזיר את אדון עיני לגודלו האמיתי

אזיקים על-ידי העובדים כשהוקמה ההסתדרות - הסביר פרופ' יונתן שפירא בספרו, אחדות העבודה ההיסטורית: עצמתו של ארגון פוליטי (תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1975) - היא לא נועדה למען העובדים, אלא כדי להשתלט על כספי ההסתדרות הציונית (שרוכזו בידי המשרד הארצישראלי של ד"ר ארתור רופין). באמצעותה, השתלט דוד בן-גוריון על חלק ניכר מתנועת העבודה, ובאמצעותה על המדינה. ההסתדרות נתרה כנטל על כתפי העובדים, ונועדה לדכאם - באמצעות מנגנונים, שהשתלטו על העבודה המאורגנת ועל כל תחומי החיים (כולל חנוך, בנקאות, ספורט, תיאטרון, הוצאות ספרים, בריאות, בניין, כלכלה, קופות פנסיה ומה לא) - ולהעסיק אין-ספור בטלנים מעסקני מפא"י על חשבון העובדים. בצדם, קיימה קבוצות בריונים, (פלוגות "הפועל"), שפגעו גופנית בפועלים מתמרדים, באויבי ההסתדרות ובמפרי מרותה. עם קום המדינה ביצרה הממשלה באמצעות משרד העבודה את מעמדה של ההסתדרות, ומנעה כל התארגנות מתחרה של עובדים. למרות זאת, בתחילת שנות השישים הגיעה ההסתדרות למשבר חמור בתולדותיה: כיוון שהתיעוש והעיור התפתחו, הייתה גאות בתעסוקה, ולארגון הירחמיאלי לא נמצאה תכלית. בספרו, ההסתדרות מעל לכל (נבו, 1993), מתאר לב גרינברג כיצד כדי לקשור את העובדים להסתדרות, יזמו ראשי מפלגת העבודה משבר של מיתון קל. בתנאי עודף תעסוקה, אין לעובדים רצון באיגוד מקצועי, ולהפך - היה ההיגיון המטורף של המיתון משנות השישים, שיצא מכלל שליטה, וכמעט הכריע את המדינה. עכשיו, שוב ההסתדרות במשבר (או ליתר דיוק, עופר עיני, יו"רה): אין לו תכלית, והוא מנסה להידחק עם ארגונו העבש והמשעבד אל הזירה, כדי למצוא לעצמו (אלא למי?!) תכלית. לשם כך הוא הכריז על שביתה כללית, שכמעט פרצה. מטרתו לדוג במים העכורים, ולנסות למצוא שברי תמיכה באמצעות בריוני הוועדים החזקים, שיסגרו לנו את השיבר. כל מי שנצרכו לשירותי ההסתדרות בעבר ובהווה יודעים, שאין להם סיכוי, אלא אם ימצאו מישהו, שיפעיל פרוטקציה עבורם, ויכתוב עבורם פתק. לסתם אזרח מן השורה אין מענה בארגון, שעדיין חולש על קריה גדולה במרכז תל אביב, ומבוצר בחקיקה, שמפריעה למנסים להתחרות בו. לכן, רצוי, שהציבור יחזיר את האדון עיני לגודל האמיתי (חצי אנגסטרם), וישמיט את שארית הכוח, שעדיין נותרו בידי הארגון, שפשט רגל כבר לפני עשרות שנים - לפני שהארגון המיותר הזה (מאז ומתמיד) יהרוס את מעט ההישגים, שיש לכלכלת ישראל, כדי לספק את רצונו של אדון עיני ברייטינג. גילוי אישי: לאבי היה פנקס חבר בן חמש ספרות בהסתדרות. הוא נאלץ להצטרף לארגון עם עלייתו ארצה, כיוון שבלי פנקס החבר לא יכול היה לקבל עבודה וגם לא טיפול רפואי. למרות שגדלתי בשיכון ההסתדרות בעיר היהלומים בשרון, חלמתי מגיל צעיר ליטוש אותה. זה החל כשהייתי נער צעיר, ומזכיר קופת-החולים החליט להוציאני מהתור (דבר מקודש במשרדי הקופה), כיוון, שלדבריו, הייתי חצוף. לחרדת ההמונים, שהסתופפו בצייתנות בתור, סירבתי להישמע לדיקטטור הקטנטן, ואפילו שאלתיו בקול רם מאוד מי נתן לו את הזכות להוציאני מהתור. מימשתי את חלומי מיד עם שחרורי מהצבא. לאחר כמה שנים, כשהתחלתי לעבוד בתעשיה האוורירית, בתחילת שנות השבעים, תמה מנהל כוח-האדם של החברה הממשלתית (!) כיצד איני חבר בהסתדרות. כנשוי ותיק כבר, ידעתי להפנות מיד את האצבע המאשימה למחלותיה של אשתי (המצאה שלי בלבד), המחייבות אותנו להיות בקופת-החולים שלה. לא פוטרתי, אך סומנתי מיד כמי שאינו מאנ"ש.

תרומתי לפסטיבל

כשיימוגו תרועות הפסטיבל השנתי וישקע האבק - נזכור כולנו את השיר, הילדים של אוסלו 93 - בביצוע המדהים של צוות לאטמה. כל מלה מיותרת, אלא רק שהמימון לשיר לא נחמס מכספינו לטובת רעיון עיוועים. שווה צפייה והאזנה.

הייתה מלחמה?!

"גורם ההפתעה שיחק כאן תפקיד מרכזי. אפילו בתוך ישראל, בכל הקשור לפתיחתו של מבצע קדש שררה האפלה מוחלטת. קול ישראל שידר הודעה תמציתית של דובר צה"ל, לפיה כוחות של צה"ל תפסו עמדות בסמוך לתעלת סואץ ופגעו ביחידות פדאיון בעקבות פגיעות צבאיות באזרחי ישראל. המטרה הייתה ליצור אצל המצרים את הרושם המוטעה שמדובר בפעולת תגמול בלבד. על-פי התכנון המקורי, מטוס דקוטה היה אמור להצניח בובות הטעיה בקרבת שדה התעופה כברית וליד איסמעיליה, ושני מטוסי מטאור T-7 תוכננו לביים נתיב טיסה בגובה 30,000 רגל לאורך ציר רפיח-קנטרה. הכל חלק מתוכנית הונאה, שנועדה להסתיר את שלב הפתיחה של מבצע קדש. "כיוון שחיל האוויר קיווה להצניח את לוחמי גדוד 890 מבלי שהדבר יתגלה, המבצע עצמו נפתח בניתוק הקשר - פשוטו כמשמעו - בין הכוחות המצריים בסיני למפקדותיהם בעורף. שני מטוסי מוסטנג של טייסת 'מגיני הדרום' המריאו בשעות הצהריים על-מנת לקטוע את חוטי הטלפון בחצי-האי סיני, בפעולה שזכתה לשם המרשים: מבצע מספריים" - מספר אתר חיל האוויר. לפני שתי שבתות (29 באוקטובר) ציינו חמישים וחמש שנה למלחמת סיני (מבצע קדש); וכמובן, עיתונינו ותקשורתנו לא עסקו בזאת. ימי ציון לאומיים אינם מעניינים אותם ואת עורכיהם. לא ימי ציון דתיים (חס וחלילה) ולא ימי ציון לאומיים (אלוהים ישמור). למרות שמלחמת סיני נראית כיום שולית בהשוואה למלחמותינו הבאות, יש לה חשיבות רבה בתולדות המדינה. תקשורתנו - כולל הממלכתית - כבר התבגרו, ואינן עוסקות בדברים לא-חשובים. היא עוסקת ברכילות על כוכבים שמציאה, על פוליטיקאים, שמסייעים לה, ומקדמת עניינים חשובים כלכלית ופוליטית למו"לים. כשמציעים לי עיתון חינם בסופרמרקט, איני נוטלו. אפס שקלים הוא מחירו המדויק, שמייצג במדויק גם את רמתו. אין לאדם סביר מה לקרוא בעיתוני ישראל; וכפי שאמרתי פעם, עיתונים מזהמים את הידיים, ומטנפים את המוח, או להפך. הם מתקיימים רק כיוון שיש די קוראים, שאינם מבינים זאת, או רוכשים אותם אינסטינקטיווית, כיוון שהורגלו פעם לקרוא עיתונים, והתמכרו לזה. יחסית למדינות אחרות, רמת קריאת העיתונים במדינת ישראל גבוהה יחסית, למרות שאיכותה של העיתונות הישראלית הגיעה לתהום תחתיות, שאינו מכבד את המבזבזים את שקליהם לקנותם. כמו במחאת הקוטג' - כוחם של הקוראים להכריח את המו"לים לספק לנו עיתונים ראויים לקריאה ולא זבלונים. רק אם הקוראים ייטשו את העיתונים, יתעשתו המו"לים. עיתונאי בכיר מאוד בארצות-הברית אמר לי, שזה לא יקרה, והעיתונות נמצאת על מדרון חלקלק, שבו אגו מנופח וטירוף מוליכים אותה אל סופה. זה קרה כבר לטובי העיתונים בעולם, וממשיך להכות בעיתונות. בינתיים התוצאה הנה קהל בור, שאינו יודע דבר על הסובב אותו, כיוון שהעיתונות מעלה בתפקידה ליידעו, ומספקת את תאוותיו להצצה ולרכילות.

שיתרגלו

בחוזרי מביקורי אצל נכדיי, ראיתי מודעה של עיריית רמת-גן, המזמינה את הקשישים להסעות לבית-העלמין ירקון. למה הם צריכים להסיע את הקשישים לשם?! תמהתי. ואז נזכרתי בד', מאייר ידוע, שהיה צנחן (מיל.) במלחמת יום הכיפורים. עם שובנו ממלחמת יום הכיפורים, סיפר לי ד', שביחידתו (שו-שו אמיתי) היה פער גילאים עצום בין שני מרכיבי היחידה: בחורים צעירים מאוד, שאך השתחררו, וזקני דורנו בני שלושים ומשהו. כשצעיר היה מחציף פנים, נהגו ה"זקנים" לומר לו, שבארצנו כולם היו צעירים, ולא כולם יהיו מבוגרים ... למען האמת, קצת לא-נעים לשמוע הערה כזו על-רקע הפגזה כשקת"קים מצריים נחבאים בכל מיני פינות. אמצעי חינוכי אחר היה לשלוף עציץ מלא באדמה, ולתת לצעיר החצוף להריחו ... כדי שיתרגל. הומור גרדומים של חיילים קרביים. ושמעתי כבר גרועים ממנו. נזכרתי בד' כשראיתי את המודעה, והיא העלתה בי חיוכים גדולים. היוזמה נהדרת, ויש חשיבות רבה לסייע לקשישים, שכבר אינם נוהגים בעצמם (ככלל, אני בעד תחבורה ציבורית), לעלות לקברי יקיריהם וידידיהם. הבעיה, רבותיי בעיריית רמת-גן, הנה בניסוח האומלל של המודעה. חיים ומוות ביד הלשון.

השבוי הנשכח

חיה תמר הר-פז התלוננה באמצעות אגודת לדעת - האגודה לזכות הציבור לדעת - "לאחר שידור כתבה על שובו של גלעד שליט. הקריינית (בערוץ 10) אמרה שהשמחה עדיין לא שלמה מכיוון שיש לנו עוד אזרח אחד שמוחזק במצריים, אילן גרפל. "כידוע לכולנו יש אזרח נוסף שמוחזק בכלא המצרי ללא משפט, למעלה מעשר שנים ושמו עודה סלימן טראבין, אבל הוא בדואי אז כנראה שזה לא נחשב". "... סיפורו של עודה סלימן טראבין סוקר בחדשות 10 בעבר לא פעם ולא פעמיים ..." - כותב אורי רוזן, ממלא-מקום מנהל חדשות ערוץ 10 - אך למרבה הצער מדובר בסיפור שדבר לא התחדש בו בתקופה האחרונה, זאת לעומת אילן גרפל ... ולכן מבחינה חדשותית הוא טרי ורלוונטי יותר". גיורא רוזן, נציב קבילות הציבור ברשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, דחה את תשובת ממלא-מקום מנהל חדשות ערוץ 10. "...היו שלושה שבויים" - הוא כותב - "ועתה ... נמצא עדיין שבוי אחד - עודה סלימן טראבין - בכלא המצרי ... תשובת ערוץ 10 ממש אינה מספקת". איני יודע מה תעשה הר-פז עם תשובת נציב הקבילות רוזן, אך חשוב, שכצרכנים, נישמע, ונעיר על השטויות, שמשדרים לנו בערוצי התקשורת.

לברבי יש קעקועים וההורים זועמים

ברבי תמיד הייתה מושלמת, תאווה לעיניים. לכן, זועמים הורים בכל רחבי העולם על חברת "מאטל" (Mattel), שניפקה לשוק מהדורה מוגבלת של בובות בארבי עם כתובות קעקע (במחיר של חמישים דולר לבובה!). למרות הזעם, כנראה, לא חידשה "מאטל" הפעם דבר. כבר בשנת 1999 ניפקה החברה פרפר, שקועקע על ברבי, ונאלצה להורידו מהמדפים. עשר שנים אחר כך, ניסתה שוב את הרעיון, והנפיקה סדרת ברבי עם כתובות קעקע, שניתנות להסרה. יחד עם זאת, הבובה המקועקעת אינה נתקלת באיבה קשה, כמו לפני כשתים-עשרה שנים. משהו השתנה, כנראה, בטעם ההמונים, או בסובלנותם.