בית העלמין בתל מונד הוא מקום יפה. מוצאים שם מנוחת עולמים מייסדי ההתיישבות של הגוש, אנשים אשר הגשימו את הציונות בעשייה חלוצית, בעבודת אדמה, בעמל כפיים., חלקם, דור המייסדים, באו מארצות הניכר והניחו מאחוריהם מקצועות אינטלקטואליים, אקדמיים, שנות לימוד ארוכות והשכלה והפכו להיות "מוציאים לחם מן
הארץ" כמו ש א. ד. גורדון ביקש. יש והמירו את המוזיקה, את הפסנתר, ברפת ובפלחה. האצבעות המיומנות אשר פרטו בקלילות על פני הקלידים התמחו בחליבה. הפסנתר המפואר נותר שותק, עדות לימים אחרים. הכרתי בעבר איש כזה בדיוק. שמו היה רפאל בריל. מראשוני עין ורד. הוא עבד את האדמה במסירות, והאדמה, בבוא יומו, אספה אותו אליה ברחמים, כאן, בתל מונד.
בית העלמין בתל מונד הוא מקום יפה. שקט כאן, בנוף העטור ברושים עתיקים. הסביבה השתנתה, נכנעת לתמורות אותן מביא עמו הזמן, אך אחדות מן הדרכים עדיין נותרו כשהיו. שקט כאן ושלו. הפרידה מן ההולך היא אינטימית. אין קהלים גדולים, אין תנועת אנשים רבה בשבילים. הכל כאן רוגע, צנוע, פרטי מאד.
ביום ראשון, ב-27.11.11, הייתי שם. ליוויתי למנוחת עולמים את אהרון כרמי - חמיאלניצקי וכך חשתי שנפגשים בבית העלמין הזה שני עולמות: ההיסטוריה של העם היהודי מתלכדת כאן למרקם אחד והאדמה ברחמיה אוספת אל חיקה את כולם, את כל בניה.
אהרון כרמי היה נער בפולין, באופוצ'נו, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. גוש תל מונד כבר היה על מפת ההתיישבות. הפרות כבר געו ברפת, ילדים שחקו, מחרשות חרשו תלמים והשמש זרחה. אהרון היה נער אשר חלם על ארץ ישראל, למד בבית ספר "תרבות", שר בעברית, דבר עברית, ורק בקשת ההורים שימתין מעט, שיתבגר בצל קורתם עכבה את עלייתו. אחיו הגדול ממנו כבר חי אז בארץ.
בשנותיה הראשונות של המלחמה אהר'לה היה בגטו הרוח החיה של עזרה לנזקקים, אופטימיות ודאגה לחלשים. תוך סיכון עצמי לא היסס להגיע לכל מקום אשר נדרש גם בשעות עוצר וגם בין כדורים שורקים. הוא היה גם הרוח החיה של בי"ס "תרבות" אשר המשיך להתנהל במחתרת בבית מוריו שרה ומנחם גורדון. אהר'לה קפץ מהרכבת לתוכה נדחסו אחרוני היהודים של הגטו ואשר דהרה לטרבלינקה. זה היה בינואר 1943. הוא הגיע לוורשה, חדר לגטו, הצטרף אל הצעירים אשר תכננו את המרד ולחם בגבורה עד לכדור האחרון. הוא שייך לקומץ הלוחמים אשר הצליחו לשרוד, הצטרף לפרטיזנים ולחם בגרמנים עד לסיום המלחמה.
מיד עם תום המלחמה היה פעיל בארגון "הבריחה" ותוך זמן קצר הגשים את חלומו. עלה לארץ עם רעייתו הצעירה מרים, אותה הכיר בשלהי המלחמה והותיר מאחוריו את העולם היהודי החרב אך נצר את הזיכרון ואת הצורך לתעד ולספר. אהר'לה בנה בית בישראל. הוא בנה את ביתו בעשר אצבעותיו וסירב לקחת פיצויים מגרמניה. הוא בנה בית חם, ידידותי, פתוח לכל, בית ועד לכל החברים מהימים ההם אשר ברית עולם הייתה ביניהם: קאז'יק, סטפן גראייק, אנטק צוקרמן, צביה לובטקין ואחרים. הוא לקח חלק בבנין הארץ. מיום עלייתו הצטרף ל"הגנה", לחם במלחמת השחרור ובמבצע קדש.
הוא כתב ותיעד. בין כתביו: "הם יורים". היה שותף לכתיבת הביוגרפיה אודות אליעזר גלר חברו הטוב ולוחם בנאצים, היה מהיוזמים של ספר הקהילה "אופוצ'נו" ודאג, כל עוד כוחו עמד לו, לשמר את זכר הקהילה הזו.
אהר'לה ומרים גדלו שני ילדים, איתן ורחל וזכו לנכדים. הם היו אהובים על הכל. בהיותם אוהבי אדם, בני אדם החזירו להם הרבה אהבה והרבה ידידות ודיברו בשבחם לא רק בבחינת "אחרי מות קדושים אמור" אלא העריכו אותם ואהבו אותם בחייהם. התלאות אשר חוו הפכו אותם לאנשים רגישים, מודעים לצרכי הזולת, קשובים ונדיבים ובתור שכאלה יישמרו בזיכרון כל אוהביהם.
שמש זרחה מעל בית העלמין היפה בתל מונד כאשר אהרון כרמי - חמיאלניצקי הובל בדרכו האחרונה. אותה השמש זרחה מעל קברי המייסדים ומעל רגבי העפר אשר כיסו את אהר'לה, אשר כל רצונו היה לחיות בארץ וכדברי השיר, "לבנות ולהיבנות בה", והוא עשה זאת, אך לאחר ייסורים רבים, אובדן וכאב רב. הוא הגשים זאת באומץ, בדבקות ובאהבה רבה.
יהי זכרו חי וקיים.
