חריצת דין לחריצת לשון הרע

לאחר שוך הדי השיח המתלהם סביב ההצעה לתיקון חוק לשון הרע, אפשר אולי לגשת בנחת לנתח את מצב הדברים, ולהציע פתרון אמיתי. איני מתכוון כמובן להתייחס לכל צווחות הקוזקים הנגזלים, ולהאשמות חסרות הבסיס בעניין סתימת הפיות. במיוחד משום שאין להן שום קשר לתיקון המוצע. למעשה, התיקון המוצע לא משנה שום דבר במציאות. אבל בשולי הדיון, צצו ועלו כמה סוגיות הנוגעות לאמת בפרסום, לזכות האדם לכבוד, וכמובן גם לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת. מן הצד האחד הועלתה טענתם של קורבנות העיתונות, אשר מתלוננים על-כך שעיתונאים יכולים לפרסם עליהם עלילות בדים מבלי שתהיה להם יכולת התגוננות ראויה מפניהם. הרי לא חסרות דוגמאות למקרים של פרסומים חסרי-שחר בעיתונות הנפוצה. לכאורה, חוק לשון הרע כבר קיים היום, וניתן לתבוע באמצעותו פיצויים רבים גם ללא הסעיף המעלה את גודל הפיצוי המכסימלי האפשרי למקרים המסוימים מאוד בהם לא מוכיחים נזק, אפילו נזק שאינו ממוני. אלא שכל אחד יודע שהליך משפטי כזה לוקח זמן רב. במיוחד בבתי המשפט הישראלים העמוסים לעייפה, וכל אותה עת שמתנהל המשפט, התובע ממשיך לשלם את שכר הטרחה של עורך דינו, וספק אם הפיצוי יכסה אפילו את ההוצאות הללו. בנוסף, קיימת בחוק לקונה, אשר מונעת לחלוטין אפשרות הגשת תביעת דיבה, כאשר מדובר בקבוצה של אנשים. כפי שנוכחנו במקרה של עלילת-הדם של הסרט "ג'נין ג'נין", מקרה בו למרות שבית המשפט קבע כי נעשתה עבירה חמורה ביותר של הוצאת לשון הרע, לא ניתנה לנפגעים כל הגנה משפטית. מן הצד השני היו גם כמה עיתונאים שהתייחסו עניינית לנושא והעלו את החשש כי החוק החדש ינוצל על-ידי גורמים המעוניינים לפגוע בבלוגרים ובעיתונים שאין להם גב כלכלי רחב, וזאת על-ידי עצם האיום בתביעה בגין הוצאת דיבה. האמת היא כי גם האפשרות הזו לא תגדל ולא תפחת אם יתקבל הנוסח המוצע של התיקון לחוק. כבר כיום יכול כל מי שבידו אמצעים כספיים להגיש תביעות דיבה נגד כל עיתון, עיתונאי או בלוגר, על כל סכום שיעלה על דעתו שהוא רואה כנזק שנגרם לו, ולגרור את מפרסם הידיעה להוצאות משפטיות כבדות לאורך שנים, ולו רק בגלל הצורך לשכור עורך דין כדי שיגן עליו. במקרה זה, גם אם הוא יצליח להוכיח כי פרסומיו היו אמת לאמיתה, הוא לא יהיה זכאי לפיצוי, והוצאות המשפט שייפסקו לו לא יכסו את ההוצאות בפועל. יש כאן אפילו איזו חוסר סימטריה. אם התובע - האיש שהוצאה דיבתו זוכה במשפט, הוא זכאי לפיצויים. הנתבע, גם אם יוכיח כי התביעה הייתה חסרת בסיס, לא יזכה לפיצויים וכמעט תמיד יינזק. באופן תיאורטי ואולי אף מעשי יכולה חוסר סימטריה זו להיות מנוצלת על-ידי תובעים קנטרנים שישכרו עורכי דין רק על בסיס דמי הצלחה (Success fee), כלומר אחוזים מסכום הפיצויים שיפסקו, דבר שהנתבעים לא יוכלו לעשות. אנו רואים אפוא כי המצב הקיים מאפשר רק למי שיש לו אמצעים כספיים מרובים לזכות בצדק. במקרים מסוימים אפילו רק בעצם האיום בתביעת דיבה, בלי להגיע כלל לבית המשפט, כפי שנוכחנו בפרשת ערוץ 10 ושלדון אדלסון. כיצד אם כן אפשר לוודא שהתקשורת תפרסם רק ידיעות בדוקות, ולא תנצל את כוחה לפגוע באנשים על לא עוול בכפם מחד-גיסא, ומאידך-גיסא כיצד שומרים על העיתונאים מפני התעמרות של בעלי-הון שביכולתם לתבוע דיבה ולטרטר גם עיתונאים הגונים שחשפו אותם? אין ספק שתיקון החוק המדובר אינו עונה על-אף אחת מהסוגיות הללו.