רבים בה טענו שהם ידעו על נטיותיו של האיש עוד בטרם נבחר לנשיא. יש להטיל ספק בדבריהם של מי שאומרים בדיעבד שידעו אז. אין זה סוד שעדר התקשורת העדיף את שמעון פרס כנשיא, ובחירתו של משה קצב הייתה לצנינים בעיניו. סביר להניח שהעדר היה עושה כל שניתן לאל ידו כדי לטרפד את בחירתו של קצב, ואם לא עשה כן - ככל הנראה לא ידע. ואם ידע (כפי שהוא טוען היום), הרי שחטא לתפקידו ("תקשורת חוקרת", "כלב השמירה", בלה-בלה-בלה ושאר כתרים שהתקשורת נוהגת לקשור לראשה), ואין לו אלא להלין על עצמו. בחירת נשיא היא תהליך פוליטי. חברי הכנסת שהשתתפו בתהליך זה עשו מעשה פוליטי. כאשר שלחו הח"כים את משה קצב לבית הנשיא ואת שמעון פרס הביתה, הם ביטאו העדפה פוליטית, הן של רוב נבחרי הציבור והן של רוב ציבור הבוחרים: רק לא פרס! התקשורת לא קראה אז, ואינה קוראת גם היום את תחושות הציבור. מחזיקי המיקרופונים אינם מבטאים אלא את תחושותיהם שלהם, והם מנצלים לרעה את אמצעי התקשורת כדי להציג את דעותיהם כאילו הן משקפות את דעת הציבור. האכזבה והבושה בעקבות פרשת קצב, אין בהן כדי להפוך את פרס לנשיא הראוי לאמון העם.

יש כתבים המדברים, אפילו היום, על אישיותו המוכחת של פרס. גם אחרי 18 שנות אוסלו הם ממשיכים להעלים עין מההוכחות, הנזקים העצומים שגרם למדינת ישראל:

• מצעד האיוולת האוסלואידי;

• הפלתו של יצחק רבין בפח שרקח ביילין;

• הישראבלוף הקרוי "תהליך השלום";

• מלחמת אוסלו.

אחרי רצח רבין הגיע האיש ללשכת ראש הממשלה. אחרי האונס שבו הורשע קצב הגיע האיש למשכן נשיאי ישראל. אבל, האיש ממשיך להיות פוליטיקאי החי במציאות מדומיינת שאותה המציא לעצמו: "מזרח תיכון חדש" ו"תהליך השלום". והתקשורת בשלה, כאילו אין הוא לפחות שנוי במחלוקת.

בימים אלה עומדת להיפתח במוזיאון ארץ ישראל תערוכת "עדות מקומית" ובה בין השאר צילום מרשים של הצלם האיכותי זיו קורן, שבה נראה פרס בתנוחה של אקדוחן. למראה התמונה קשה להימנע מלחשוב על שלום סרק-סרק-סרק הקשור באיש השנוי במחלוקת היושב במשכן נשיאי ישראל. בלשון המעטה, ניתן לומר שמדובר בנשיא שנוי במחלוקת. גם העובדה שראש הממשלה נתניהו מאפשר לו - על סמך איזה בסיס חוקי? - להיות מעורב בתהליכים מדיניים אפילו היום, אומרת דרשני. והתקשורת בשלה: בעד פרס, נגד נתניהו.

ועוד משהו קטן: נהוג לדבר על התקשורת בהכללה, והח"מ כבר קבע במאמרים רבים שמדובר בתופעה עדרית, של עדר השועט על-פי אות בכיוון אחיד, ללא כל בקרה. ואומנם, כך הם נוהגים. כך, למשל, כתב בן כספית לפני ימים אחדים במעריב לגבי קצב: "היינו קרובים לפצח את זה, אבל לא הצלחנו". היינו בלשון רבים, כל העדר. עדר התקשורת ה"חופשית" אינו פתוח לדעות אחרות. כל עוד לא תהיה בישראל תקשורת חופשית וביקורתית באמת, כזו שמבקרת את הממשלה לא רק משמאל, אלא גם מימין - אין בישראל חופש עיתונות של ממש. כל עוד לא ניתן להעלות על סדר היום הציבורי חלופות לשקר של "פתרון שתי המדינות" ולדון בהן, ישראל תמשיך להידרדר.