רבים הם האנשים אשר הצטרפו לאניה 'אלטלנה'. אחרי הטבעתה כמובן. בדיחה ישנה בתוך תנועת הליכוד שיצאה החוצה ומשמשת הסבר מדוע מצטרפים אל המנצחים רק בדיעבד. כזהו גורלו של פרופ' דן שכטמן.
כמה 'קש הוא אכל' עד שהגיע אל המעמד הזה, כמה 'חברים' הוא איבד במאבק האיתנים שניהל נגד הזרם. אין לטעות בעניין, כולם 'אוכלים קש', כלומר, עובדים קשה מאוד עד לשלב הגלוי במהלך המחקר המתיש. אלא שלפרופ' שכטמן היה תבן נוסף. את תגליתו המעניינת הוא רשם לפני 30 שנה, ומאז, היה צריך להוכיח לא רק לעצמו כי אם גם למתנגדים, את מה שהפך להיות ברבות הימים תגלית המזכה בפרס נובל. העקשנות משתלמת לבסוף. עכשיו כולם לצידו.
מעבר לשמחה ולגאווה הלאומית החשובה, עלינו לשאול מהי התרומה הסגולית למדינת ישראל בעבור הזכייה? ראשית, ועם מעט הומור.. ראוי למחוק את הבדיחה העקומה בדבר היהודים המפוזרים ואלה המרוכזים יחד, כאן בישראל. טענו בעבר שיהודים כאשר הם פזורים הם כמו זבל אורגני וכאשר הם מרוכזים יחדיו הם סתם זבל מסריח.
שנית, ראוי להקשיב לדבריו של פרופ' שכטמן. הם דומים להפליא למה שקודמיו אמרו: הזכייה הינה תוצאה של עבודה קשה, אפורה, מפרכת, מתישה וגם נגד הזרם. הוא שב לעבודתו מייד לאחר ההודעה על הזכייה. אני מאמין לו. ומכאן עלינו לשאול מה הקשר בין דברים אלה לבין הטענות הרבות בדבר כישלונה של מערכת החינוך, של הישגים נמוכים ועוד כהנה.
הקלות מסתירה את ההשקעה העצומה בפיתוח הכלים
יש להפריד בין המוץ ובין התבן. אין מחסור בתלמידים מצטיינים, כאלה עם פוטינציאל לפרס נובל. אין מחסור במעבדות ובתקציבים במוסדות להשכלה גבוהה. יש מאבק על מקום בפקולטות ההנדסיות גם היוקרתיות וגם על האחרות. אלא שכידוע שעל-אף שבפקולטות הללו יושבים מיטב המוחות אין מקבלים פרס נובל בתחום ההנדסה. דווקא במחלקות 'הרלוונטיות', קרי, פיזיקה, כימיה, מושקעים מאמצים רבים להפנות תלמידים ללא הצלחות מרובות. לתזכורת: פרופ' שכטמן התחיל את דרכו בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון.
ואם נחפור מעט בכוונת דבריו של פרופ' שכטמן, אשוב אל מה שכתבתי בעבר, בשנת 1999: "הקלות הבלתי נסבלת של הקלות". הטכנולוגיה בעזרתו של המדע הבסיסי הביאה אל כל בן אנוש כמעט, ממש בהישג יד, מכשירים כמו פלאפון חכם ומחשבים ניידים, אשר הפעלתם נראית קלילה ושווה לכל נפש (אין כאן נימה של ביקורת, זה מצוין שמתחשבים גם בהנדסת אנוש), אלא שהקלות הזו מסתירה ומשכיחה את ההשקעה העצומה בפיתוח הכלים הללו. הקלות הזו מסנוורת ומותירה חללים רבים באשליה של הקלות אשר מצפים לה כאשר באים ללמוד את יסודות המדע והחשבון.
עיר ללא רחמים
הערב שמענו בתמציתיות שת משנתו של פרופ' שכטמן. במסיבת עיתונאים רבת משתתפים שנערכה באקדמיה המלכותית למדעים בשטוקהולם אמר "לא נשברתי בשנות הבדידות שלי בעולם האקדמי, כי אני מאמין במדע שלי." וכאשר עיתונאית מהרדיו הרומני שאלה: "מהו סודו של הטכניון שבשבע שנים הוציא מתוכו שלושה חתני פרס נובל"? הוא משיב: "אני כבר 50 שנה בטכניון. לא היה לי קל להתקבל אליו ולא היה לי קל כסטודנט. על השלט בכניסה לקריית הטכניון הוסיף סטודנט אלמוני: "עיר ללא רחמים", סיפר לקול צחוקו של הקהל.
"ואכן, היה קשה מאוד. בזמני, אם נכשלת בקורס אחד היה עליך לחזור על שנה תמימה. אבל הבוגרים שלנו יודעים כי הם מקבלים את ההכשרה הטובה ביותר. גם ההשקעה בחברי סגל חדשים רבה מאוד כיום. בזמני לא הייתה לי אפילו מעבדה בתחילת הדרך. היום כל חבר סגל חדש מקבל מעבדה משוכללת בהשקעה של מיליון דולר ויותר. אבל החינוך הטוב בטכניון אינו מספיק. על מדינת ישראל להשקיע בחינוך בכל הרמות. וחוץ מזה. גם לאמא היהודיה יש כאן תפקיד נכבד". יפה עד כאן.
אולם, מעט אחרי ההתרגשות יש לשאול מדוע מלאים פרשנים והוגים וסתם מזדמנים טענות כרימון כנגד מערכת החינוך? הרי הכתובת נמצאת במקום אחר. מי שכותב את תוכניות הלימודים עבור מערכת החינוך היא האקדמיה, היא האחראית למצב המערכת לטוב. אבל לרע, היא אינה בסביבה. תוכניות הלימודים המסובכות ו'המתקדמות' אינן מאפשרות צמיחה הדרגתית של הילד. האקדמיה מכוונת את תוכניות הלימודים כבר בבית הספר היסודי כאילו שכל תלמיד מוכרח להגיע אל הפקולטה ללשון, אם מדובר במקצוע זה או למתמתטיקה (שיקראו לזה בפשטות חשבון) וכך הלאה בכל המקצועות.
נוצר מצב בו התלמידים מתקשים בחומר הלימוד מפני שהוא עמוס ובעיקר טרם זמנו. נוגעים במקצת בעשרות רבות של נושאים, ולכן אין תרגול, אין שינון ואז אין ידע בסיסי. האקדמיה מזלזלת במונחים הללו. היא רוצה 'יצירתיות' כאשר אין תשתית לכך, היא דורשת עבודות חקר ושיטות לימוד כאילו ילד בכיתה ב' הוא סטודנט שנה ב' מן המנין. זו יהירות שיש להיפטר ממנה.
מי שיכוון את מערכת החינוך אל מסלול שממנו יגיעו זוכים בנובל, יקבל הרבה פרחים נובלים, עם המון תסכול. אסור לכוון אל פרס הנובל אלא אל מיצוי מירבי של היכולת האנושית שקיימת בקרב התלמידים. יש להסביר אינספור פעמים שלימודי מדע והנדסה אינם טיול חו"ל וישיבה על מדשאות ירוקות. יש לדרוש מהאקדמיה האחראית לכתיבת תוכניות לימודים בבתי הספר היסודי והתיכון לשוב אל מה שלמדו לפני דור או שניים. לא השתנה כלום במקצועות היסוד הללו. זה המפתח למצויינות מצד אחד ולענווה והכרה בקושי העצום מצד שני. בינתיים מותר להתגאות מעט בהישגים של היהודים בארץ ובעולם.
