לפני שנים, כשבנינו את ביתנו בישוב מיתר, התווכחנו בעלי ואני על גודל המרצפות בסלון. לא עברו מספר דקות והבנתי שחבל לי על הויכוח, ולא בגלל שאני נוטה לוותר. הסיבה הייתה פשוטה הרבה יותר: הרי הוא זה ששוטף את הרצפה בבית, אז לפחות שייהנה מבחירת האריחים.
ייתכן ששפר מזלי וחלוקה שוויונית בין בני זוג הוא אצלי דבר מובן מאליו, אך אני מאמינה שמקום בו נשים לא ידרשו לקבל את המגיע להן בזכות ולא בחסד, יהפוך למקום שלא ארצה לחיות בו.
השיח הציבורי על הדרת נשים הוא מקומם, ולו רק בגלל שבעיקר מנהלים אותו הגברים בעצמם. ואני שואלת איפה הנשים? מדוע קולן נשמע בלחש, משל הן עדיין חוששות להשמיע את קולן ברמה? מדוע אנו לא קמות ועושות מעשה אמיתי כדי למנוע את הדרתנו מהמרחב הציבורי.
כמי שכיום מנהלת עסק הנתפס כ'גברי', אני יכולה יותר מתמיד להעיד שאין דבר העומד בפני הרצון. מה שצריך זה תעוזה, אומץ, נחישות ויצירתיות. ואנו הנשים לרוב חוננו בתכונות אלה ובשפע.
מידי יום אני נפגשת עם בעלי מקצוע, 90 אחוזים מהם גברים. אנשים שפניהם וכפות ידיהם חרוצים משעות רבות של שהייה בשמש, אנשים שכל חייהם עסקו בבנייה או בשיפוצים, אנשים שרגילים לסביבה של גברים. ואז אני מגיעה. מטופפת על עקבים, לבושה בקפידה ומאופרת קלות. התגובה הראשונית שאני נתקלת בה באתר הבנייה היא של התעלמות, משמע הגעתי למקום בטעות. לא עוברות עוד כמה דקות עד שמי שעומד מולי מבין שאני שווה בין שווים. אני מבינה לא פחות ממנו, יודעת לקרוא תוכניות, בקיאה בחומרים ומקצועית.
מאז ימי בג"צ אליס מילר, היו תמורות רבות בכל הנוגע למעמד האישה וקבלתה לעמדות ותפקידים 'גבריים'. ובכל זאת נראה שהדרך היא ארוכה מאוד. ביום שהחלטתי לעזוב עבודה בטוחה כשכירה בחברת היי-טק, גם בסביבתי הקרובה היו מי שהרימו גבה. "מה את צריכה את זה?", אמרו לי. "איך תסתדרי עם קבלנים, צבעים, רצפים ובנאים? כולם גברים, הם לא יקשיבו לך".
היום, אחרי כשלוש שנים בהן אני מנהלת את 'אחוזת הנדל"ן' - עסק לייעוץ וליווי של משפחות הבונות או משפצות את ביתן, אני כבר יכולה לענות בקול חזק: אני פה כדי להישאר ואני עושה עבודה מצויינת, על-אף ובזכות העובדה שאני אישה.