רופא, רב ושחקן נפגשו יחד בתוכנית "עובדה" של
אילנה דיין. לכאורה, במצב החברתי שבו אנו שרויים נראה אחרית הימים, אבל על המסך, בכתבות נפרדות, הפגישה מתאפשרת. מעט אחרי שמחאת המתמחים התפוגגה, בערב בו רופאים בכירים מתכנסים לדון בהשלכות הסכם הרופאים (קרי: שעון נוכחות ועוד) נחשפת פרשה שנעלמה מעין הציבור הסומך ידיו ולמעשה את חייו ברפואה הציבורית.
הרב פינטו, שמחובר למציאות (טייקונים, סלבריטאים, המונים), מתראיין בענווה, במעין שלווה המסתירה חרדה וסערה פנימית, ולצופה נדמה שהרב פינטו בעצם המסכן התורן ולא גורו. הופעתו של הרב פינטו בתוכניתה של אילנה דיין (הדרת נשים לא הייתה מורגשת בראיון ובעצם קיומו) מרמזת אולי על גלגל הצלה תקשורתי, או שמא מלחמת החצרות ו/או הרבנים היא שעמדה בחשיפה התקשורתית. ימים יגידו.
לחיות
הראיון עם שלמה בר אבא היה קצר, אך טמן בחובו הרבה. בדירה קטנה וצנועה, במטבח של פעם עם סירי נירוסטה מעוטרים (סירי סבתא), מתברר שהחיים החומריים אינם הכל. האושר הפנימי, היכולת ליהנות ממה שיש, בלי קנאה, בלי שנאה ובהשלמה - ערך בן שני את הראיון. חמש דקות קצרות שערכן האמנותי (צילום) והאנושי השאיר טעם של עוד. עוד לחשיבה, עוד ליצירה.
כשבני שאל מה שלומי, עניתי "מצוין, חופשה עם המשפחה, חג, מזג אוויר נעים, סוף שבוע מתקרב. מה צריך יותר מזה?". טבעי, אמיתי, נטול מסכות. אז כשאמרו לי לעבור לצד השני של הרחוב, כי זו המדרכה של הנשים, תמהתי. אבל הרב פינטו גרם לי להבין שיש גטאות פה, במדינת היהודים, בישראל. יש חצרות, יש מלחמות נוסח
מאה שערים ומותר לריב, מותר להתווכח, אבל לכפות ולנסות להשמיד? ניסיונות חיסול ממוקדים הביאו אותנו לחיסול טוטאלי - מדיני, חברתי, כלכלי - איש את רעהו.
"תלמדו איך אסור לרכוב על אופניים, אל תנסו להיות גיבורים כמוני", אמר האיש לאביב ולעומרי לאחר שעזרתי לו לקום. האיש ניסה לעלות על שפת מדרכה, מעד ונפל על אופניו. "מה הוא אמר?", שאל עומרי. הסברתי והוספתי שלעזור לזולת זה ערך חברתי חשוב. וזה עשה לי את היום - לבלות עם המשפחה, לעזור, לחנך, לחיות. בסוף הבילוי רציתי לבקר את אבי. היינו כה קרובים לביתו, אבל קול פנימי אמר לי - "לא, לא עם הילדים. זה לא מקום לילדים". אז נזכרתי בפביאן שרק אמש ישבנו יחד.
התמודדות
יש משהו שאתה לא אומר, לא מוציא החוצה. תתמודד ולבסוף תתעודד. לכל אחד יש את המטען הזה שיושב ומסרב לצאת, והוא לא יוצא כי אתה לא רוצה להתעמת איתו. אין זה פחד כי אם הדחקה וחוסר רצון להתעמת או להתמודד. המטען הכבד הזה חייב לצאת ממך, וככל שתבין זאת - ייטב לך. איך תתקן את העולם מבלי שתיקנת את עצמך?
תחיה בשלום עם עצמך = תחיה בשלום עם הסביבה. תשלים ותקבל. לא צריך להרחיק כדי למצוא את האושר, לא הודו, לא בני ברק. כאן, במקום בו אתה נמצא, בתוכך. מעין חשבון נפש שעריכתו אינה תלויה ביום מסוים בשנה.
מטען כזה נושא הרב פינטו, נושא אותו א' - רופא אלמוני מסורוקה, נושא בר-אבא ורובנו גם. היכולת להתמודד עם המטען ולפרק אותו בכוחות עצמנו היא הגדולה, הוא ההישג הגדול ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען עצמנו.