דמוקרטיה או תיאוקרטיה
אנחנו מזדעזעים מאירן, מתחלחלים מלראות את הסלפים מתחזקים במצרים, מתריסים בפלשתינים על התחזקות החמאס, ומצביעים על ערוותו של האיסלאם הפונדמנטליסטי התומך בטרור. אנחנו נאחזים בכל שבריר של הוכחה, למסקנה שכלל אינה זקוקה לשום הוכחה - קנאות דתית היא מגיפה ממאירה, והיא מעבריה עמים ואומות על דעתם.
ישראל כבר עומדת בפני הבחירה בין דמוקרטיה לתיאוקרטיה, ואם לומר את האמת העירומה - הקרב הזה כבר הוכרע, ולא לטובה.
נאמר כבר (אני מכיר את המקור מלע"ז) כי האדם צריך שיהיה בו הדבר שהוא מזהה ברעהו (You need one to spot one), והזיהוי הישראלי של הקשר בין הזיה פנאטית דתית אצל המוסלמים לפונדמנטליזם התומך בטרור, הוא שלב ראשון בתהליך ההפנמה של המציאות הישראלית.
ישראל 2011, או ישראל התשע"ב
התנועה, השינוי, התזוזה - הם סימן ההיכר של החיים, ומה שמבדל חיים ממוות את בני אדם וחברות אנושיות. החברה הישראלית אינה שונה מכל חברה אנושית אחרת, והיא לעולם אינה נמצאת בסטגנציה (קיפאון, דריכה במקום).
אך אין די בתנועה, בתזוזה ובשינוי כדי לבסס התקדמות. כשלעצמה, תנועה יכולה להיות גם נסיגה לאחור, או למשל תנועה מעגלית שאין בה אלמנטים של התקדמות. יתרה מכך, מה שמהווה התקדמות עבור האחד, עשוי להוות נסיגה עבור האחר.
הבחירה העומדת בפני אזרחי ישראל היא בחירה בינארית (אחת או אפס), בין מדינת ישראל שהיא ישראל של 2011 וצועדת את צעדיה כמדינת ישראל שהיא ישות מדינית ריבונית, או שמא היא מדינת עם-ישראל, והיא צועדת על מסלול של ישות מדינית רבנית. השנה היא 2011 או התשע"ב, והמדינה היא מדינה ריבונית או מדינה רבנית.
קול הרוב או קול הרב
הבחירה הראשונה תהיה לגבי זהות הריבון העליון. מדינת ישראל הגדירה עצמה, באמצעות אזרחיה, כמדינה יהודית ודמוקרטית, מתוך ניסיון להימנע מעימות בשאלה הבסיסית ביותר הרלוונטית לכל חברה אנושית המתאגדת באופן קבוצתי. מיהו הריבון?
למרות הסתירה הלוגית המהותית, אין בהכרח סתירה מעשית בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, בכפוף להכפפה היררכית של הדת למדינה. זו אכן הייתה דרכה של מדינת ישראל עד לאחרונה, והריבונות המלאה הייתה נתונה בידי כנסת ישראל, בעת שדת הייתה עניין של בחירה אישית של אזרחיה.
ריבונות הכנסת או רבנות בית הכנסת
למרות קיומן של מפלגות אורתודוקסיות מאז ומעולם, ההפרדה בין עליונות האזרח באמצעות הכנסת ועליונות הרב באמצעות בית-הכנסת נשמרה עד הקמת תנועת שס, אשר שינתה לחלוטין את פני המפה הפוליטית של ישראל. שס מיסדה את עליונות הרב על הריבון ואישי ציבור החלו עולים לרגל לנשק את ידי הרב ולבקש את ברכתו.
רבני ישראל זכו לקבל "על מגש הכסף", את מה שעמים אחרים נלחמו במשך מאות בשנים לבטל, כדי להיחלץ מלפיתת הדת הממלכתית. מנהיגי הציבור כרעו בפני הרב, וקרעו לגזרים את המנדט שקיבלו מן האזרחים. הם מסרו את הריבונות לרבנות.
מכרות תל"ג או מכרות תרי"ג
ואם במגש הכסף עסקינן, אזי מגש הכסף אינו רק דמי מותם של צעירי הדמוקרטיה המגינים בחירוף נפש על זכותם של מי שתורתם אומנותם. מגש הכסף הוא גם דמי מותם של חיילי צה"ל המכירים בריבונות הריבון האזרחי, אך הוא גם דמי חייהם של הנושאים בנטל בניין הכלכלה של מדינת ישראל.
במכרות התל"ג (תוצר לאומי גולמי) של ישראל, עובדים מי שתורתם היא רק דתם, אך אומנותם היא משלח ידם. לעומתם, במכרות התרי"ג נחים על מצע רך של פרי עמלם של העובדים במכרות התל"ג מי שתורתם היא אומנותם, ולמאזן הדמים מתווסף גם מאזן דמי ממונם של העובדים במכרות התל"ג.
בג"צ או בד"צ
זליגת הדת אל תוך המרחב הממלכתי בדלת הראשית, עת כל מועמד מפלגתי מחזר על מפתני רבנים מלווה בתקרובות תל"ג עשירות, נדוניות מעשירות והצהרות תרי"ג מרעישות, פתחה את הדלת לזילות מצד המרחב הרבני הדתי כלפי המרחב הממלכתי הריבוני.
לשון הרבנים קיבלה דרור, וכיסי הרבנות הגדילו את המחזור. וככל שהלכה ההלכה והעמיקה את אחיזתה ה"יהודית", הלכה הדמוקרטיה ונסוגה מפניה בצעדי ענק. עקרונות הצדק האנושי פינו דרכם מפני עקרונות הצדק האלוהי הפרטי של רבנים בעלי זיכיון למכרות תרי"ג. ולפתע, זיכיונות שמעניק הבד"צ לכשרות מוצרי צריכה, הפכו תעודת הכשר "מוסרית" "יהודית" לפסיקות של בג"צ.
שלטון הרוב נסוג מפני שלטון הרב, עליונות החוק נסוגה מפני עליונות הדין הדתי, מדרכות החלו נסגרות בפני "אשת חיל", אוטובוסים החלו מחולקים לשני צדדים כאילו היו ים-סוף, בנותינו החלו מודרות מטקסים ממלכתיים, קברים החלו לקבל עדיפות על פני החיים, וצבאות סדירים של בעלי זיכיונות למכרות התרי"ג החלו מחלקים ציוני בד"צ גם לעוגן הדמוקרטיה של הבג"צ.
הדר או הדרה
למי שטעה להאמין שמדובר במלחמת ריבונות של הרוב מול הרב, או במלחמת ממון של תל"ג מול תרי"ג, או במלחמת צדק של בג"צ מול בד"צ, עוד נכונה הפתעה גדולה.
אין מדובר בקרב על כוח ריבוני בלבד, ואף לא על כוח ממוני בלבד, ואף לא מדובר בבעלות על מנגנוני הדין והצדק.
אנו בעיצומה של מערכה על מוסר וערכיות.
זוהי מערכה על גישה אנושית של "הדר" המאדיר את האדם (וגם את חווה), אל מול גישה אישית המדירה את האדם שאינו מקבל את תכתיבי ההדרה (ובמיוחד את חווה).
זוהי מערכה על גישה ליברלית, אנושית, מקבלת, מכילה, כזו שאינה מסתירה נשים, ואינה מסמנת מדרכות, אוטובוסים ורכבות, וזוהי מערכה על אופייה של החברה האנושית שאינה מקבלת בהבנה ניסיונות של מדירים לכפות את עצמם על סביבתם, בין אם בנימוס מאולץ ובין אם בתוקפנות מאלצת.
זוהי מערכה על אופיה של מדינת ישראל כמדינת אזרחיה, תושביה, מסתנניה, וגם רבניה היהודיים, כמריה הנוצריים, המוסלמים, נטולי הדת, מהללי הדת ומגניה, מפארי הדת ומקלסיה, הבוחרים בדת והמתנערים ממנה, האתיאיסטים, הפציפיסטים, הכוהנים, הלוויים ובעיקר - הישראלים!
זוהי מערכה על זכותה של חווה לגופה, לדעתה, לחירותה, לרצונה, לתודעתה ולנפשה, וזוהי מערכה על זכותו של אדם להגן על חוותו. זוהי מערכה על זכותה של חווה להיות אדם, ועל זכותו של אדם להיות חווה, ועל זכותם של כל אדם וכל חווה לא להיות, וכן להיות, ככל העולה על רוחם.
זוהי מערכה על זכותו של מי שאלוהיו אינו מרשה לו לעבוד אותו בנוכחות אישה, לעבוד את אלוהיו במקום שבו אלוהיו מרשה לו, ולאסור על דגנראטים לסלק אישה רק בשל רצונם לעבוד את אלוהיהם איפה שבא להם, מתי שבא להם, איך שבא להם, ולסלק משם את מי שלא בא להם.
זוהי מערכה על זכותו של כל בעל יצרים שאינו יכול להשתלט עליהם, לקבל טיפול הולם, ולמנוע מבעל יצרים שאינו יכול להשתלט עליהם להדיר את מושא יצריו כתחליף לטיפול.
זוהי מערכה על הדר מאיר, אל מול סרטן ההדרה הממאיר.
זוהי מערכה שבה ייקבע בסופו של דבר כי: "המדיר, מקומו בדיר".
