רג'פ טאיפ
ארדואן צבר הישגים במרוצת שתי הקדנציות של שלטונו. הוא שם קץ למעורבות הצבא בפוליטיקה, שנמשכה כשמונה עשורים מאז היווסדה של טורקיה החדשה של אתאטורק, ובעידנו השתפר מצבה הכלכלי של טורקיה במידה ניכרת, וצמיחתה הכלכלית הגיעה ל-6 אחוזים בשנה.
כשיכור ניצחון, הוא נושא את עיניו למדינות ערב ולהמוניהן המתוסכלים, שלמרות "האביב הערבי", הם דבקים בכל שביב של תקווה כדי להיחלץ מאומללותם. חלומו של ארדואן הוא להפוך לרפורמטור ולגיבור מציל. שאיפה זו מתבטאת בעיקר בנושא הפלשתיני, שתמיד היה הסוס שעליו ניסו מנהיגים ערביים ואחרים לרכוב כדי להאדיר את עצמם. יוקרתו של ארדואן עלתה ברחוב הערבי לפני כשנתיים, כאשר במהלך פורום דאבוס, נטל את המיקרופון מידו של הנשיא
שמעון פרס, אמר דברים בוטים נגד ישראל וסיכם באומרו כי לעולם לא ישוב לדאבוס.
השאלה היא מהם סיכוייו של ארדואן להפוך למנהיג האזור.
במרוצת 70 השנים האחרונות ניסו מנהיגים כמו נורי אלססידי, ג'מאל עבד אלנאצר, חאפז אסד,
סדאם חוסיין, מועמר קדאפי, עלי חמינאי, רוחאללה חומייני, מחמוד
אחמדינג'אד וחסן נסראללה, להזדקר כמושיעים ומאחדים את עמי האזור, אך הם נחלו כשלונות מרים. הסופר הסעודי עבד אלרחמן אלרשיד מכנה את כל אלה: "כוכבים שסיימו את דרכם בפח האשפה של ההיסטוריה". סיבת כשלונם היא שהמדינות המזרח התיכון מתמקדות בלאומיות הערבית, באיסלאם הסוני ובאיסלאם השיעי. עובדה היא שזה 32 שנה מנסים המולות של אירן לייצא את המהפכה השיעית ל-56 מדינות מוסלמיות, אך נכשלו לייצאה ולו למדינה אחת.
אמנם ארדואן מנסה לרכוב על הסוס הפלשתיני. אך נסיונו להתחבר עם חמאס נכשל, וארדואן ביטל את המשט השני של מרמרה. כמו-כן אין הוא מבקר ברצועת עזה, היות שמצרים וסעודיה אינן מתלהבות מנסיונו לאמץ את הבעיה הפלשתינית. בנוסף, ביקור כזה יכול לפגוע קשה ברשות הפלשתינית שבינה ובין חמאס שורר קרע עמוק. יש ידיעות כי מטעם זה היה ד"ר נביל שעת, איש הרש"פ, באנקרה ערב ביקורו של ארדואן באיזור, וביקש להניא את ארדואן מכוונתו לבקר ברצועת עזה.