ארבעים וארבע וחצי שנים אנו מתחבטים בקו הירוק, זה ששורטט על המפה במאי 1949, ושלפי תרבות האיסלאם במיטבה, היה לגבול המדמם של מדינת ישראל עד שנחצה בשנת תשכ"ז. וגם אז נחצה הקו באופן אמיתי-צבאי, אך לא באופן תודעתי-משפטי. במשפט הישראלי הקו מחלק את ארץ ישראל בין מדינת האזרחות הישראלית לשטח השלטון הצבאי, ובתודעתה של ישראל השבֵעה, המבוססת והמתכנסת, הקו הירוק מפריד בין ישראל הראשונה, הלגיטימית, ובין ישראל השנייה, הלאומנית-דתית-מופרעת-הזויה שאינה אלא פיקדון ומעמסה.
המציאות מוכיחה כמובן את ההיפך. בתודעה הערבית זה נבלה וזו טריפה. כל שטח שנמסר לשלטון ערבי - בלבנון, סיני, רצועת עזה והרשות הפלשתינית - הופך מיד לבסיס של התנקשות סדרתית בישראל הראשונה. התמורות של העשור האחרון בעולם הערבי, שבו האיסלאם היסודני לוכד את מדינות ערב אחת לאחת, מערערים עוד את רעיון הפיקדון. מעל חצי מיליון יהודים חיים כבר עכשיו מעבר לקו הירוק, ובשל מצוקת הקרקעות וההתנכלות הערבית בתוך ישראל הראשונה - הכנופיות, ההצתות, גבייה באיומים של דמי חסות, אונס וחטיפות של בנות - עוד ועוד ידרשו להתגורר בהר. לכולם, חוץ מאותם שלושה אחוזים הזויים המחזיקים ב-97 אחוזים מן התקשורת-אקדמיה-משפט, ברור כי הפיקדון של גב ההר עד לירדן יישאר לתמיד בידי מדינת ישראל הריבונית, והשאלה, בדיוק כמו בישראל הראשונה, מה לעשות עם המתנקש הערבי הסדרתי שכבר הצליח להתבסס בשטח. עניינית, הקו הירוק הוא בעיה של האתמול, ועכשיו יש לנו בעיות קשות יותר ממנו.
למה נכנעים למחנה שולל-המדינה
הקו המאיים על שלומה של המדינה היהודית הוא הקו השחור. הוא דומה לקו הירוק בשרירותיות שלו, אף שהוא יותר מפותל ממנו. הוא חוצה את הקו הירוק במקומות רבים, ומבדל באותה מידה אוכלוסיות בישראל הראשונה ובישראל השנייה. כמו הקו הירוק, גם הוא מוקד לשנאה ודימום בשני הצדדים. הקו השחור עובר מסביב לבני-ברק, חוצה את ירושלים, מבדל את עמנואל מן השומרון היהודי, את מודיעין עילית ממודיעין תחתית, ויוצר כיסי עוינות עמוקה בבית שמש, אשדוד, נתניה וירושלים. הקו השחור מסמל את השסע שבין האוכלוסיה החרדית לבין האוכלוסיה שאינה חרדית, ובמילה "חרדית", הכוונה לשלילה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
לא ניתן להכחיש את קווי הדמיון בין הציבור המוסלמי-ערבי ובין הציבור החרדי. בדומה לערבים, הציבור החרדי רואה במדינה היהודית ישות בלתי לגיטימית הפורמת את המארג הטבעי של היקום. בדומה לערבים, הציבור החרדי רואה במדינה מעין בהמה שכל עוד היא חיה, יש לנצלה, לחלוב ממנה מה שאפשר, ולהימנע עד כמה שניתן ממילוי החובות הכרוכות באחזקתה. כמו הציבור הערבי, הציבור החרדי רואה בדמוקרטיה מנגנון המעצים את כוחו, אך אינו מחייב אותו לשנות את סדרי עדיפויותיו. כמו הציבור המוסלמי, הציבור החרדי רואה לעצמו זכות להשתמש באלימות אם היא משרתת את צרכיו, ולהביט ביהודים שאינם חרדים כעל גויים מוחלטים ללא שותפות גורל. בדומה למוסלמים, עומק האדיקות נמדד על-פי עומק הדיכוי של המין הנשי, שערכו נמדד אך ורק בפריון ובעבודת פרך. כמו המוסלמיוּת, החרדיות מזהה את המין הנשי כסכנה וכאיום על טוהר הנשמה. בדומה למוסלמים, ננקטים אמצעים אלימים יותר ויותר כדי לדכא את המין הנשי, כולל קוד לבוש וקוד התנהגות מחמירים והולכים, ואלימות גוברת בתוך המשפחה. מהומות "
הדרת הנשים" שהן יציר תקשורתי-פוליטי מובהק, הן רק סימפטום לבעיה האמיתית: הדרת מדינת-היהודים הדמוקרטית מתוך הציבור החרדי.
אך התופעה המעניינת ביותר, והמסוכנת ביותר, היא היות הקו השחור הסיבה העיקרית למניעת התמוססותו של הקו הירוק. הקו הירוק והקו השחור שזורים זה בזה בחוזקה. לו ניתן היה להפרידם, אפשר היה להתגבר על שניהם.
במה דברים אמורים? בישראל יש שני מחנות פוליטיים אמיתיים: האחד - מחייב-מדינת-ישראל, השני - שולל-מדינת-ישראל. אבן הבוחן לבידול בין המחנות, מעבר לטרור רצחני, הוא היחס לשירות הצבאי-לאומי. במחנה השולל מצויים הערבים, החרדים והשמאל הקיצוני, והתגלמותו התמציתית היא ח"כ חנין זועבי וישיבת "תולדות אהרון". במחנה המחייב, הוא המחנה הציוני, מצויים מרבית החילונים, המסורתיים והדתיים, והם מִתמַצים בח"כ
שלי יחימוביץ ואיתמר מרזל. בעוד שהמחנה שולל המדינה מאוחד בשלילתו את ישראל בכל גבול שהוא, הרי שהמחנה הציוני מתחלק שוב לשתי קבוצות, על-פי יחסן לקו הירוק. חלוקה זו מחלישה את עוצמתו של המחנה הציוני, שכן כדי להגיע לרוב דמוקרטי, שני חלקיו מתחרים על קולות השוללים. כך, גוש הבוחרים השני בגודלו במפלגת העבודה הוא הערבים, וגוש הבוחרים השני בגדלו ב"ימין" הוא ש"ס-אגודה. כל צד אינו יכול לוותר על לשון המאזניים החרדית-ערבית, ולכן שני הצדדים נמנעים מהתמודדות עם שוללי המדינה.
ניתוק לשון המאזניים מעטיני השלטון
במצב תיאורטי שהעיסוק בקו הירוק ייזנח, והעם ישתכנע כי הקו השחור הוא הסכנה הקיומית בה"א הידיעה למדינת ישראל, תיווצר התחברות של כל הקשת הפוליטית - ממפלגת העבודה ועד לאיחוד הלאומי. לשון המאזניים תיעלם, והדרך תהיה פתוחה לחלוקה מחדש של המשאבים הלאומיים, לניתוק לשון המאזניים מעטיני השלטון, להתניית זכות בחירה לכנסת בשירות צבאי-לאומי, לשוויון מגדרי, לביטול קצבאות מגזריות, לביטול המושג "תורתו אומנותו", למימון לימודים, אם אקדמיים ואם ישיבתיים, רק תמורת שירות צבאי-לאומי, להתניית זכאות לסיוע בדיור רק בשירות צבאי-לאומי, לביטוח בריאות לבוגרי שירות צבאי-לאומי, לסיוע לרשויות מקומיות על-פי אחוז המשרתים בהן, וכולי.
תנאים לחידוש הדיון
מה יקרה אם התרחיש התיאורטי יתממש? סביר להניח כי יגדל מאוד מספר החרדים שיחצו את הקו השחור ויצטרפו לכלל ישראל. הפסקה של תקצוב מגזרי תוציא את הכוח הכלכלי מידיהם של ראשי הכויללים, ועל-מנת לשרוד, האנשים יצטרכו לחפש עבודה וליצור עבודה. השקר הכרוך באחוז אבטלה נמוך בנוכחות מאות אלפים של בלתי מועסקים היושבים בכויללים - יבוטל. הוצאות המדינה יפחתו, והאפשרות תיפתח להפחתת המיסוי על העבודה. הכורח לייבא עבודה זרה או להסתמך על עבודה ערבית - יפחת. תעשיות יצרניות שנסגרו מחוסר ידיים עובדות יוכלו להיפתח מחדש. הלומדים בישיבות יהיו אלה שכבר הוכיחו את השתתפותם בגורלו של כלל ישראל. הדיינים בבתי הדין הרבניים יהיו רק אלה שכבר שירתו את הציבור. יחסו של הגבר העובד לאשתו יוכל רק להשתפר, שכן יש קשר ברור בין אבטלה של גברים ובין אלימותם כלפי נשים. הבידול הכפוי שבין האישה חרדית לכלל ישראל יבוטל במהלך השירות הצבאי-לאומי, לטובת שותפות הגורל.
כדי להביא להתממשות תרחיש חיובי זה, יש לעשות רק דבר אחד: לבטל את הקו הירוק. ללא הקו הירוק, אפשר להתאחד במלחמה לביטול הקו השחור. כאשר יבוטל הקו השחור, יבוטל הבידול הכפוי של היהודים בינם לבין עצמם, והכוח העומד אל מול המתנקש הערבי הסדרתי יוכפל.
כיצד להגיע מן התיאוריה אל המציאות הרצויה? יקומו ראשי המפלגות הציוניות, משמאל ועד ימין, ויקבעו תנאים ברורים לרלוונטיות הדיון בהפיכת הקו הירוק לגבול מדיני: ביטולה של תביעת הפלישה ("זכות השיבה"), ויתור הערבים החיים בישראל הראשונה על אזרחות ישראלית לטובת אזרחות ערבית, סיום בלתי הפיך של כל תביעות הערבים לשטח, כולל "המעבר הבטוח", ופירוז מוחלט מכלי נשק. כל עוד אין הערבים מוכנים לחתום על הסכם שלום הכולל את כל התנאים האלה, ייפסק הדיון הפנים-יהודי בקו הירוק, לטובת טיפול ציוני בקו השחור.
כמו כל חלום באספמיה, גם מן החלום הזה המחבר מתעורר מייד עם סיומו הוורוד והמלא תקווה. מפלגות השמאל כה מקובעות על קדושתו של הקו הירוק, שלא אכפת להן עד כמה הקו השחור מסוכן. למען הקו הירוק הן מוכנות להדיר נשים, לחזק את אבו-מאזן, להזין את איסמעיל הנייה, לממן פוליגמיה, להעמיס את מערכת הבריאות עד תום, לחסל את נוער הגבעות ולהשיב את הלגיון הירדני לירושלים. וכך נמשיך להתגלגל ממשבר למשבר, מהדרת נשים לבריחת יהודים מערים חרדיות, מקשיים תקציביים לאסון תקציבי, עד למשבר צבאי-חברתי-כלכלי בסגנון 1948, או 1973 שיטרוף את הקלפים במחיר של דם רב.
כבר אמר הנביא: עם נבל ולא חכם, שלומד רק בדרך הקשה. זה מה יש?