יש לקיים הפגנת מיליון נגד כלי התקשורת בישראל מהסיבות הבאות:
- התקשורת מייצרת סדר יום אנטי דתי;
- התקשורת מקדמת את הפיכתה של המדינה למדינת כל אזרחיה;
- התקשורת מפעילה מלחמה פסיכולוגית מכוונת נגד הציבור שמטרתה לגרום לתחושה של ייאוש, ניכור ומיאוס מהמדינה;
- התקשורת פועלת רק כדי להדגיש את כל מה שרע, ובמקום לפעול לחיזוק רוח העם היא זורעת מחלוקת, פירוד ושנאה;
- התקשורת שולטת במדינה באמצעות הפרד ומשול, קידום קמפיינים מתוזמנים, הפעלת סחטנות על פוליטיקאים וכולי.
לכל הנאמר לעיל, יופיע פירוט והוכחה בהמשך המאמר.
ללא כוח
יש להפנים שלתקשורת אין כוח אמיתי. יש לה כוח כי נותנים לה להשפיע באמצעות הרעל שהיא מפיצה. בדיוק כמו הרכלנית השכונתית שמפיצה כל היום לשון הרע. כוחה מגיע בגלל תדמית כוזבת והרבה סחטנות.
להרבה אנשים נעשה עוול בגלל התקשורת. למגזרים שלמים. לחרדים, למגורשי גוש קטיף, לקרבנות הפיגועים ב'תהליך השלום', לתושבי דרום תל אביב שעירם נכבשת על-ידי סודנים, שהתקשורת מעזה להאשימם כגזעניים ועוד ועוד.
ללא אתיקה
התקשורת כבר מזמן לא פועלת באופן לגיטימי ואתי. התקשורת מורכבת מברנז'ה שחיה בבועה שלה, בתל אביב בדרך כלל, ומשם היא פועלת ממש כרשות נוספת במדינה, שכוחה נדמה כגדול מזה של הממשלה, הכנסת ומערכת המשפט. הרי חוקים שלא מוסכמים עליה יוצרים מקהלה אחידה של עיתונאים ופרשנים שיוצאים בזעקות שבר, בסילופים, בדמגוגיה ובהפחדות, וכך יכולת המשילות במדינה נפגעת. רק לאחרונה נמנע מינוי רמטכ"ל עקב קנוניה שהתקשורת חסרת האחריות נהגה בה בצורה הנמוכה והצהובה ביותר.
ככה זה גם עם מדיניות ממשלתית. כדי לסרס את יכולת המשילות של ראש הממשלה, כל שטות שקשורה לאשת ראש הממשלה תופסת כותרות כאילו מדובר במלחמת עולם. כל צעד של ילדיו נמצא במעקב. ראש הממשלה, שאני לא מתומכיו, סובל מרצח אופי, מדמוניזציה, מהגחכה ומנטרול מסוכן של יכולת המשילות שלו.
ללא מעצורים
בעולם מסתמכים על מה שהתקשורת בארץ מציגה בקול אחיד, ומעמדה של ישראל נפגע עמוקות וניהול מדיניות החוץ על-ידי הממשלה פשוט בלתי ניתן לביצוע. גם העיסוק הצהוב בשאלת הגרעין האירני, היוותה הזניה וחציית כל הקווים האדומים. האם העיתונאים אינם יודעים כמה נפיץ המצב באזור? הם אינם חוששים לחייהם, ממש לחייהם, כי אם תפרוץ מלחמה בגלל איזו כתבה שקרית או לא מדויקת שתגרום לאירנים לירות ראשונים, רבים חס ושלום ימותו פה.
וגם בכל הנוגע להתנהלות התקשורת כגוף אחד כלפי חשודים בפלילים: התקשורת קודם כל מאשימה, מדליפה מידע מחדרי החקירות, שופטת ומענישה באבחת מקלדת או עם איזה צילום ענק שמרוח על העמוד הראשי.
דודו טופז, שהיה בסופו של דבר עבריין מורשע, התאבד בגלל הלינץ' התקשורתי שנעשה לו.
ולבסוף, אנא רעננו את זכרונכם כיצד בשעת מלחמה אנשי תקשורת רבים הופכים להיות במקרה הטוב נציגי האו"ם, וכבר לא קוראים לחיילינו "חיילינו" ולמחבלים, לאויבים, "מחבלים ואויבים", אלא נוקטים בלשון "נקייה" ואובייקטיבית לכאורה, וזה נשמע ככה: "חיילי צה"ל ניהלו לחימה עם לוחמי חיזבאללה". במקרה הגרוע, רבים מאנשי התקשורת בכלל נשמעים כאילו הם בכלל בעד האויב ונגד צה"ל. יש דוגמאות רבות לכך ממלחמת לבנון השנייה וממבצע
עופרת יצוקה.