רפלקס מותנה בחיינו הציבוריים

השבוע עמדה ההוויה הישראלית בסימן מובהק של השתלטות תופעת הרפלקס המותנה על חיינו. לא עוד מחשבה, לא עוד שיקול דעת ובקורת עצמית: רפלקס מותנה. רפלקס מותנה מסתמן כתגובה האישית והציבורית של רבים מדי בתוכנו לכל מה שאינו מתאים לשבלונה המחשבתית שלהם, לדעות הקדומות ולמנתרות אותן שיננו חזור ושנה לעצמם במשך שנים. זו ללא ספק מציאות קשה, מכוערת ומסוכנת. מי שאינו מקדש את בית המשפט העליון, הוא אויב הדמוקרטיה, פשיסט ונחשל. מי שהוא מתישב יהודי באיו"ש, הוא מתנכל, מתנחבל, אימפריאליסט ושונא שלום מובהק; אבל אם הוא ערבי, הוא מחסידי אומות העולם, מנדכאי המין האנושי וצדיק ללא רבב. מי ש"מדיר" נשים למעשה או לכאורה, או רק משל היה, הוא חומייניסט, נציג עולם החושך עלי אדמות, ונציג נאמן של הפיגור האנושי עלי אדמות. ומי שטוען לשיוויון מלא בין המינים, הוא לפחות נאצי ועמלק. דוגמאות נוספות לרוב לא חסרות; עיינו בעיתונות הכתובה, שוטטו באינטרנט, צפו באיזו שהיא תוכנית חדשות או ריאליטי (אין הבדל משמעותי בין אלה לאחרות), ותמצאו דוגמאות כאוות נפשכם.

רפלקס בלתי מבוקר

דומה שמאפיין מרכזי של הרפלקס המותנה היא שאיננו מבוקר אף פעם על-ידי השכל הישר. לכן אין כמעט בתוכנו חפים מאשמת כניעה לגחמותיו, יש רק אשמים ואשמים יותר, ואלה מתחלפים ביניהם חדשות לבקרים. פעם אלה "חילונים", הנלחמים ב"חרדים" המאיימים לגמדם עד דק לשלול מהם כל טיפה של חופש וצלם אנוש, ופעם אלה "החרדים", המשליכים נפשם מנגד על קודשי האומה, שנבחרים באופן סלקטיבי ובמטרה לגייס את לוחמיהם הפנטים ל"שמירת אמוני ישראל". ומשהותרה הרצועה, מיטשטשים הגבולות וכמעט כל נושא הוא מושא לגיטמי להרמת "נס המרד" או לתקיעת שופר ל"מלחמת מצווה". מהו ההבדל העיקרי בין מקבץ אירועי הימים האלה לבין סתם יום של חול? לטעמי, ימים אלה מאופיינים בשלושה מרכיבים עקריים: א. אנו מתקרבים להכרעות במספר נושאים מרכזיים בחיינו (אירן, בחירות והקיטוב הפנימי, השלכות ה"אביב הערבי"); ב. השלטון בישראל חלש כיום מאי-פעם בעבר, משום שבסיס התמיכה הציבורית עליו הוא נשען מפולג כיום יותר מבעבר; ג. הכאוס העולמי, שחלקים מרכזיים שלו אינם נוגעים לנו באופן ישיר, משפיע, באשמת התקשורת דרך הגלובליזציה של "פסיכולוגיית המונים חוצות גבולות", גם על המוני בית ישראל. גורמים אלה חוברים יחד בצרופים שונים ומשונים, למסכת של תגובות פבלוביות חוצות גבולות ומחנות. לכל נושא נוצרת קואליציה אד-הוק של מש"תפים ליום, לשבוע או לחודש. קואליציות אלה מגדילות נקודתית וזמנית את עוצמות התגובה הציבורית המקומית להתרחשויות, ומניעות רבים לחשוב, בטעות, שיש בהן יותר מרפלקס מותנה. ניתן לבחון כמה מהאירועים הגדולים של הזמן האחרון ועד מהרה להיווכח בפעולתו החלקה והמשומנת היטב של מנגנון הרפלקס המותנה. למשל: מחאת ההמונים בקיץ האחרון. אין כיום שום תנועה פוליטית בישראל שמסוגלת להוציא לרחובות 150 אלף, 300 אלף או 400 אלף איש להפגנה, בעת ובעונה אחת בפריסה גיאוגרפית רחבה. ובכל זאת הדבר קרה. מאחר שרוב משתתפי ההפגנה לא נימנו על האנשים שמצבם הכלכלי הוא הקשה ביותר בישראל, חייבים לחפש את המקור לתופעה לא במצוקות אמת אלא במצוקות שבחלקן הן מדומיינות (פער ציפיות), בחלקן מושאות ממקומות אחרים ובחלקן ספונטניות אך מבטאות כמיהה לדבר מה לא מוגדר ולא מוסבר רציונלית - רפלקס מותנה.

מלחמת ההדרה: ניסיונות לשינוי הסטטוס קוו המוסכם

דוגמה אחרת: "מלחמת ההדרה" של הימים האחרונים. מה יש בהדרה עכשווית זו שלא היה קיים במקומותינו מאז קמה מדינת ישראל, ועוד לפני כן?! עקרונית, שום דבר חדש. עיניינית: מצבור של ניסיונות לשינוי הסטטוס קוו המוסכם פחות או יותר, ניסיונות, יש לומר, ביוזמת שני הצדדים. ניסיונות אלה מבקשים לקבוע עובדות בשיטות של "דמוקרטיית רחוב" נוסח "האביב הערבי", טרור מסוגים שונים ובכלל זה "טרור משפטי", או יצירת תקדימים ועובדות בשטח המנצלים את רפיסות השלטון המרכזי והמוניציפלי; כל אחד עושה לביתו. הנסיונות העכשוויים נשענים לטעמי על ההכרה הגוברת בציבור בהשפעתם הצפויה של תהליכים גיאואסטרטגיים וכלכליים ושל תהליכים דמוגרפיים, שעתידים להשפיע על חיינו. יש מי שאצה להם הדרך ואינם רוצים "להסתכן", ויש מי שמבקשים לעצב "קיר ברזל" תרבותי, חוקתי ונורמטיבי, כל עוד הם הגמונים. בשולי התחושה הבסיסית פועלים גם אינטרסים סקטוריאליים מידיים מסוגים שונים. שאלה מעניינת בקונטקסט זה היא לאן הולך הזרם הדתי לאומי? זה שהיה בעבר בן ברית של הציונות החילונית ועיצב איתה יחד מודוס ויונדי ששרד למעלה מ-45 שנים וקרס לראשונה בהסכם אוסלו (1993), ופעם שניה בתוכנית ההינתקות (2005) בקוצר ראותם של שרון ותומכיו. תהליכי ההתערערות נמשכים תחת העליהום המתמיד של השמאל ההזוי בישראל ובחסות האופורטוניזם הפוליטי של קדימה, "שנאת היהודים" של שינוי ז"ל, והשיח בשני קולות של שרידי מפלגת העבודה המכונים כיום "עצמאות" ושל שוטים פוליטיים אחרים. באין שיתוף, נוצר מאבק, ומאבק זה פורץ מפעם לפעם בנקודות חיכוך שונות כשנושא הדרת נשים היא אחת מהן. נחלשה המוטיבציה של הציונות הדתית לשמש גשר בין האורתודוכסיה היהודית לבין החילוניות הפוסט-מודרנית ההולכת ומקצינה בגישתה האנטי-דתית. נקודה אחרת שייכת לאותה משפחת מחלוקות אך נוגעת למאבק בשאלת מעמדו של בית המשפט העליון והפרקליטות - תדמית, סמכויות, תהליכי בחירת שופטים, משך כהונת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט, יחסי בית המשפט והכנסת, מקור הסמכות המחוקקת בדמוקרטיה בכלל ובישראל בפרט ועוד. ויש דוגמאות נוספות למכביר. אלמלא היה הימין בישראל שותף פוליטי לציונות הדתית לאומית וסובלני הרבה יותר בשאלת יחסי דת ומדינה, היינו עדים כיום להקצנה רבה יותר וחריפה יותר ביחסי דתיים חילוניים בישראל. הקצנה זו תבוא במהירות אם יחול שינוי פוליטי משמעותי בימין החילוני ו/או תמשך המגמה הנוכחית החותרת להכרעות כוחניות בין דתיים לחילונים, במקום להבנות והסכמות כבעבר.

סטיה בהכרעות הציבור בבחירות לבין הכרעות במישאלי-עם

פעם אחת בארבע שנים (פחות מארבע שנים, אם הכנסת אינה מוציאה את ימיה) נדרש הציבור להכרעה דמוקרטית אמיתית בקלפי. פעם בארבע שנים חייב כל אחד לשקול מהם הנושאים החשובים לו באופן אישי, מיהם האדם והמפלגה שמייצגים עמדות קרובות לשלו במרבית הנושאים החשובים לו, או למצער בנושא החשוב לו מכל, ולהם להעניק עוצמה פוליטית מירבית בכנסת. מול מבחן מסוג זה מפנים הרפלקסים המותנים מקום למידה רבה יותר של שיקול דעת והדרשות למסורת פוליטית. מכאן גם נובעים ההבדלים הגדולים בין תוצאות סקרים חלקיים ונקודתיים לבין תוצאותיהן של בחירות. אם נכונה הנחה זו, ניתן לצפות שאם תאמץ ישראל מישאלי-עם כדרך להכרעה בסוגיות יסוד חוקתיות ו/או פולטיות, נראה גם במישאלי-עם תופעות דומות לאלה שאנו רואים בהתנהלות החברתית כיום: סטיה נכרת למדי של הציבור בהכרעות הנוגעות לבחירה לכנסת ולממשלה לבין הכרעות בשאלות עקרוניות במישאל-עם. המצב הנוכחי נשען כאמור על חולשת הממשל. חולשה זו לא תשתנה, אלא אם יחליט ראש הממשלה, בעצה אחת עם שותפיו הקואליציוניים העיקריים ותוך התחשבות בזרמים העיקריים של בוחריהם, ליטול סיכון, להתעלם מהתקשורת ומלחצים חיצוניים - יהודיים ואחרים - ולבחור כיווני התנהלות בנושאי הפנים המרכזיים: חברה, כלכלה ויחסי דת-מדינה - במטרה להביא להכרעות ברורות בסוגיות הנתונות במחלוקת מתמשכת. החלטה כזו תוביל כמובן למאבק פנימי חריף הרבה יותר מזה שלו אנו עדים כיום, משום שמהלכים שאין מאחוריהם נחישות ועוצמה מתנהלים בדרך מזוגזגת. דרך זו מיגעת ושוחקת ובסופו של דבר גם פוגעת באמון הבוחרים. סופו של תהליך יסודי יהיה בחירות חדשות בתום קדנציה, או כמהלך נבחר של ראש הממשלה לביסוס צעדיו על-ידי העמדתם למבחן אמון-הציבור. נקיטת יוזמה מסוג זה קשורה כמובן בהערכות ותוכניות ראש הממשלה (שהוא דמות המפתח) לגבי הצפוי לנו בטווח הקצר מאוד והקצר בנושאי אירן, המו"מ עם הפלשתינים ותוצאותיו והמצב הכלכלי בעולם. הנתונים העדכניים שבידיו, הם ככל הנראה הטובים ביותר העומדים לרשותנו כיום בכל הנושאים הללו, גם אם לא היה בעברו הקרוב ראש המוסד או רמטכ"ל כושל במלחמת לבנון השניה. במסגרת הנוהל המקובל עלי מזה זמן לקרוא או להקשיב לתקשורת מדוברת, בחזקת "דע את האויב" או את "כלי המלחמה הפסיכולוגיים" שלו, עשיתי כך גם בימים האחרונים ואני מבקש להביא התיחסות לשתי כתבות/מאמרים בהם נתקלתי, אשר מדגימים היטב אלמנטים שונים מהדברים האמורים לעיל. השתמשתי באמירה "דע את האויב" בכוונת מכוון, משום שלדידי כל מי שמנסה להוביל אותי (וכל אחד אחר), את מחשבותי ואת עמדותי בדרך מסויימת, חשוד עלי. כאשר הוא עושה זאת תוך שימוש במידע חלקי ו/או סלקטיבי, תוך מניפולציות במידע שהוא מביא, מתן פרשנות מגמתית וחד-צדדית לדברים מבלי לומר זאת מראש, הוא תקשורת רעה, בעייתית ולעיתים אפילו עויינת.

מעריב, גיא מרוז, "תוכנית החלוקה", 30.12.11

המאמר עוסק ב"מלחמת ההדרות". בית שמש היא הקורבן התורן של מרוז. הפרדות קיימות בישראל בעשרות ערים, בין יהודים חרדים לבין חילונים. הפרדות קיימות מסיבות אחרות גם בין יהודים לערבים; אלה אינם מפריעים למרוז. הוא אינו נגד התופעה, הוא סתם מבקש לרכוב על הגל העכשווי בדרך לפופוליזם זול ולמילוי טורים בעיתון כדרך להתפרנס. קיצפו יוצא הפעם על ההצעת ראש הממשלה ליצור בבית שמש הפרדה בין חילונים לדתיים בסיוע המדינה. לא ברור מה מכעיס אותו אותו, הרעיון ההפרדה (שכאמור אינו חדש) או העובדה שהועלה על-ידי ראש ממשלה שאינו לרוחו. מרוז, איך לא? אינו מצליח לראות שום דבר טוב בגישה המבקשת להנהיג פשרה מקובלת בישראל גם בבית שמש, שלא הצליחה להגיע לכך בכוחות עצמה, ומשתלח בשליח - במקרה זה רוה"מ. לא התופעה הנפוצה היא "הגנב", רוה"מ המבקש לפשר בעיר השרויה במשבר חברתי הוא "הגנב". מעניין.

מעריב, יהודית אופנהיימר (מנכ"לית עמותת "עיר עמים"), "מיהו ירושלמי", 1.1.12;

הפעם הויכוח הוא פוליטי - יהודים שמגינים על אינטרסים לאומיים של אויביהם, בשם העיקרון ההומניסטי האוניברסלי הקובע שיהודים לעולם אשמים... . ראש עיריית ירושלים, לאחר שניסה במשך תקופה ארוכה להביא את העירייה ליכולת "משילות וניהול מוניציפאלי" של הקונגלומרט המכונה ירושלים, הגיע לכלל מסקנה באשר לדרך הטובה ביותר לחולל זאת. את עמדתו ביטא לאחרונה בפומבי, וטוב שעשה כך. מסקנתו היא שהמורכבות הנוצרת משילוב בלתי אפשרי בין אחריות מוניציפלית לתושבים, למציאות פוליטית שאינה חופפת אחריות זו (גדר ההפרדה כתוואי מפריד), עושה עוול לרוב המכריע של תושבי העיר. ירושלים היא עיר של למעלה מ-700 אלף נפש המשתרעת על שטח של כ-105 קמ"ר; העיר הגדולה והמורכבת ביותר לניהול מוניציפלי בישראל על-פי כל קנ"מ אובייקטיבי. את גדר ההפרדה בה, קבעה ממשלת ישראל משיקולים שונים - מדיניים, ביטחוניים גיאוגרפיים ואחרים, אבל לא מוניציפליים. תוואי הגדר ברובו אושר ע"י בג"צ, והחלקים השנויים עדיין במחלוקת, הם מוקש מרכזי בדרך יכולתה של העירייה לתכנן ולנהל את העיר ניהול רציונלי. טוען ראש העיר: אם כבר הכריעה ישראל לגבי הגדר (והוא אינו מברך בהכרח על הכרעה זו דווקא), חייבים לקבוע את תוואי הגבול המונציפלי לאורך הגדר, וכך לפתור את מצוקות העירייה והתושבים. להכרעה זו, תהיה השלכה על כלל התושבים, יהיו כאלה שירוויחו ממנה, והם הרוב המכריע (כ-90%) ואחרים כ-70 אלף (כ-10%), שימצאו עצמם במצב נוח פחות, כפי שקורה בכל הכרעה מסוג זה. זו הכרעה ממשלתית ולא מוניצציפלית. לכן, תגובת הכותבת אינה מייצגת בעיה הומנית או ויכוח מוניציפלי, אלא את המחלוקת הבסיסית בשאלת הפתרון שיש לישם באיו"ש במסגרת הסדר ישראלי-פלשתיני, אם ולכשיבוא. ועד אז... שיסבלו כולם! גם כאן, כמו במאמר הקודם של מרוז, יוצא הקצף על הניסיון להגיע לפשרה אופרטיבית שתקל על רוב מניינם וביניינם של הסובלים מהמצב הקיים, ובלבד שהעקרונות התאורטיים של האוטופיזם ההומני או השיווין האוניברסלי יחיו במוחנו הקודח לעד. תם וכמובן, כמובן לא נשלם.