אנשים שפונים לאימון אישי מרבים להתלונן שמציאות חייהם לא תואמת את רצונם, יכולתם וציפיותיהם מעצמם ומאחרים. המציאות לפרקים קשה ומכבידה, לפרקים משעממת ואפורה. כך או אחרת, כל המתאמנים מעוניינים למצות במלואו את הפוטנציאל הטמון בהם, להתפתח ולשגשג ברמה כלכלית, מקצועית ואישית. כולנו בעצם חולמים לסגור פער בין רצוי ומצוי. אך כדי שזה יקרה, עלינו קודם כל להבין ולהפנים שברוב המקרים המצוי של היום הוא תוצאה ישירה של הרצוי של אתמול. המציאות שבה אנחנו חיים היא פרי יצירה שלנו, תוצאה של ההחלטות שהחלטנו בעבר ואנחנו נושאים באחריות בלעדית עליה.
כדי להמחיש את הרעיון אני מציעה לכם שני סיפורים אמיתיים:
סיפורו של אלון
אלון היה בן 17 כאשר נשר מלימודים. הוא היה תלמיד מוכשר ולא חווה שום קושי בלימודיו. סכסוך מר בינו לבין הוריו הוא זה שדחק אותו לעזוב את התיכון ולחפש עבודה על-מנת להגיע בהקדם לעצמאות מלאה. היום, 12 שנים אחרי, אלון הוא גבר נשוי ואב טרי. הוא עובד כמנהל מחסן ואשתו עובדת בחצי משרה כמזכירה.
מצבם הכלכלי היה בכי רע כאשר אלון הגיע לייעוץ. מה שבלט אצלו זאת הבנה מלאה שהמציאות העכשווית שלו נוצרה מתוך החלטתו מלפני 12 שנה. באומץ רב דיבר אלון על כך שהוא נושא באחריות מלאה על כל מה שקורה בחייו. הוא הבין מיד שלקיחת אחריות על עברו מאפשרת לו לקחת אחריות גם על עתידו, ושהוא ורק הוא יכול ומסוגל לבנות עתיד טוב יותר למשפחתו.
אחרי התייעצות עם רעייתו החליט אלון למכור רכב משפחתי והמשפחה עברה לגור בדירה קטנה יותר, וכל זאת על-מנת לממן לאלון קורס להכשרה מקצועית במקצוע עדכני ומעשי שיש לו ביקוש בשוק. במקביל החליטו בני הזוג שאחרי שאלון יסיים את לימודיו יהיה זה תורה של אשתו להירשם לקורס הנהלת חשבונות.
סיפורה של הילה
הסיפור השני הוא שונה מאוד. לפני עשר שנים, בהיותה בת 36, התגרשה הילה מבעלה. הגירושין היו טראומטיים והילה החליטה שהיא לא מעוניינת בשום קשר עם גברים. היא הקדישה את כל-כולה לטיפול בשני ילדיה. עבדה בשעות "מטורפות", סירבה להגיע לאירועים חברתיים ומשפחתיים, לא יצאה עם חברותיה ולמעשה צמצמה את הקשרים החברתיים שלה כמעט לאפס.
ילדיה של הילה זכו לגדול ברווחה כלכלית ובבית חם ואוהב, אך הגיע זמנם והם עזבו את אימם לטובת חיים עצמאיים. לפתע הילה הבינה שברצונה לפגוש גבר מתאים ולבנות איתו קשר של אהבה וחברות, אך לתדהמתה היא גם הבינה שהיא ממש לא יודעת איך עושים זאת. לא רק שהיא איבדה את כל הקשרים החברתיים שלה, היא איבדה גם את כל המיומנויות החברתיות שלה.
קרוביה הציעו לה לפנות לטיפול או לייעוץ, אך הילה סירבה. היא טוענת שזה חסר-טעם כי "כל הגברים של היום הם חרמנים וריקניים, כל הנשים מופקרות וקלות-ראש, ורשתות חברתיות הן שוק בשר אחד גדול ולאישה הגונה אין מה לחפש שם". באמירות אלו הילה בעצם מסירה מעצמה כל אחריות למצבה ולעתידה, ומחסלת כל סיכוי לשינוי חיובי.
הודאה באשמה ולקיחת אחריות
למה לקיחת אחריות על העבר כל-כך קשה לרובנו? זאת מכיוון שאנחנו מתבלבלים בין לקיחת אחריות להודאה באשמה. אכן, להודות באשמה זה מכאיב, מביך וקשה עד בלתי נסבל, ואנחנו נוטים להימנע מכך. נכון, לפעמים אנחנו מחליטים החלטות גרועות, מסוכנות והרסניות לנו ולסובבים אותנו, ואז להודות באשמה זה הכרחי כחלק מתהליך החלמה ושיקום.
ברוב המקרים אין לנו במה להתבייש. אנחנו מחליטים מתוך מצב מסוים, תנאים מסוימים, ידע מסוים וגם אם יתברר בעתיד שהחלטה זו או אחרת הייתה שגויה ומזיקה, עדיין מדובר בטעות לגיטימית שהיא חלק בלתי נפרד מניסיון חיינו ואין להתכחש לו. רק לקיחת אחריות מלאה על המציאות שלנו על כל מרכיביה, תאפשר לנו לשנות אותה ולסגור פער בין רצוי ומצוי.
אני צופה שחלק מהקוראים יגידו שלא כל דבר הוא בשליטת האדם, שישנם כאלה שנולדו למציאות עגומה וגדלו בסביבה איומה, יש נכים וחולים, אנשים שגורלם התאכזר אליהם - על כך במאמר הבא.