הגדיל לעשות
בן כספית (תמונה שווה אלף שקלים), שמצביע פעם נוספת על הדרך הקלוקלת החפיפה והפופוליסטית בה בוחר
משרד התחבורה להתמודד במגיפת תאונות הדרכים. אין זה סוד שמהירות היא גורם חשוב ברמת הנזק הנגרם בתאונת דרכים, במיוחד בתאונות חזיתיות. מאחר שהאנרגיה המשתחררת בהתנגשות נמצאת ביחס ישר לריבוע המהירות היחסית בין כלי הרכב המתנגשים, גידול המהירות ב-10% מעלה את אנרגית ההרס ב-21%. אלא שרוב מכריע של המחקרים העוסקים בתאונות דרכים מלמד שמהירות היא רק הגורם החמישי או השישי בחשיבותו לעצם גרימתן של תאונות. ולכן עיסוק אינטנסיבי בו מהווה תרומה שולית יחסית להקטנת מספרן של תאונות הדרכים.
מאחר שהתאונות הקטלניות ביותר הן אלה שבין כלי רכב להולכי רגל או רוכבי אופניים ואופנועים, ואלה הנובעות מהתנהגות הגורם האנושי על הכביש דוגמת: עקיפות מסוכנות בכבישים חד-מסלוליים, חציית קו לבן, אי שמירת רחק, איציות לתמרור עצור ולרמזור אדום (במיוחד) מעבר מסלול ללא איתות וירידה לשולי הכביש וחזרה פתאומית לכביש - העיסוק הפעלתני והמתוקשר במלכודות מהירות, כנראה אינו מכוון למניעת תאונות ולהקטנת מספרן, אלא לעבודה בעיניים על הציבור.
אם
שר התחבורה סבור שיוכל להתפאר ב"הישג" זה שלו, אני מעז להסתכן ולומר שההיפך הוא הנכון.
לילך סיגן, (כל אחד מדבר על צדק), תוקפת את גישת "האני צודק" בחברה הישראלית ומאבחנת נכון חלק מביטוייה השכיחים. מאידך, הדיון שלה חלקי ואינו מנסה לרדת לשורשי הבעיה: מדוע חשוב כל כך לישראלים להיות "צודקים" עד שהם מוכנים להקריב את הסולידריות הלאומית, את הסובלנות החברתית, את חדוות החיים ואת הראיה המפוכחת הטיפוסית להם על מזבח ה"אני צודק?" בעולם מורכב, דינמי ותזזיתי כעולמנו, הסיכוי שמישהו יהיה צודק במשהו באופן מוחלט, מפוקפק שלא לומר אפסי. הסיכוי ששיפוט אינטרסנטי יתעלה מעל לעצמי, ויהיה מספיק אוביקטיבי כך שרוב הציבור יראה אותו ככזה - נמוך.
הסיכוי שמה שהיה נכון אתמול, ישאר נכון גם מחר ומחרתיים, שואף לאפס. ואם כך, מדוע חשוב כל כך לישראלים, שכאינדיבידואלים אינם טיפשים, שבדרך כלל אינם נאיבים ואינם אוהבים להיות "פראיירים", להיות "צודקים"?
אין ספק שלסוגיה זו שורשים פסיכולוגיים, אבל לא פחות מכך שורשים תרבותיים, היסטוריים וחברתיים. בשורשים הפסיכולוגיים, יעסקו (ועוסקים) פסיכולוגים. על השורשים האחרים ניתן לומר, מבלי להרחיב את הדיון, שעיקרם במאבק על הגמוניה בתוך החברה הישראלית. אצל אחדים הם חלק מנושאי המאבק ואצל אחרים הם תרוץ לקידום מטרות שונות. הקריאה של סיגן לזכור שאנו עם אחד שצריך "להמשיך קדימה כעם אחד..." נכונה, חשובה והכרחית.
הדברות סובלנית לגיבוש פתרון אופרטיבי של בעיות אד-הוק
דומני שהניאו-ליברליזם, שעיקר עיסוקו בדור האחרון הוא בפרוק מסגרות חברתיות ומדינתיות לטובת האדרת האינדיבידואליזם והפרטיות מבלי להציע תחליף אפקטיבי למסגרת החברתית בה נלחמים, חילחלה עמוק מדי אל תוך ההוויה שלנו, והיא מתחילה עתה לסכן את קיומה של המדינה. במציאות בה חיה ישראל, סיכון כזה הוא מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.
אופרטיבית, אין די בקריאה ודרושה גם הצעה לדרך מעשית לתיקון המעוות. הצעתי היא להתרחק מהדיון התאורטי, שמטבע הדברים הוא חסר גבולות, חסר אחריות (במקרים רבים) ואינו מכוון לתוצאות ישומיות. במקומו יש להתמקד בהדברות סובלנית לגיבוש פתרון אופרטיבי של בעיות אד-הוק. בן-גוריון, שהיה אידיאולוג, אבל גם אחד המנהיגים הפרקטיים ביותר בדורו, הבין היטב דילמה זו, ונקט גישה דומה בהתמודדותו עימה (למשל בשאלת יחסי דת ומדינה). אולם גם הוא, שהיה מנהיג בלתי מעורער בשעתו, נזקק לשותפים וגם מצא אותם בציונות הדתית. השותפות הפוליטית שיצר עימם החזיקה מעמד עשרות שנים. בן-גוריון גם שגה בהדרת הימין הציוני בישראל, ואת תוצאות שגיאה זו, בין היתר, אנו חשים היום.
הדרות אחרות, מהן שהתחילו בימיו של בן-גוריון ומהן שהתרחשו מאוחר יותר, תרמו לפיתוח שיח "האני צודק", משום שהלך והחריף הצורך לנמק את ההדרה ו"צדק" נראה ונשמע כנימוק טוב. אלא שצדק הוא זמני ויחסי ולכן בר-חלוף. הידברות תמיד עומדת, משום שהיא הליך של כאן ועכשיו ובמשך כל הזמן. אולם, אליה וקוץ בה: הדברות אינה מטרה היא אמצעי. אם נהפוך אותה למטרה נקעקע גם אותה.
בסיכומו של דבר חייבת החברה לתת תשובות אופרטיביות לשאלות אופרטיביות, והדרך הדמוקרטית הפורמלית היא התשובה הטובה ביותר כיום, כאשר דרך ההדברות אינה מצליחה - הדרך הדמוקרטית ולא הדרך המשפטית.
ההסדר בין נאמן לביניש בסבב - רק פסק זמן.
גדעון סער הוא פוליטיקאי ומאמרו דרך המלך ממחיש זאת היטב. דומה שהמשפט הבא הוא שהצדיק את כתיבת המאמר: "...החוק החדש, שחוקקתי בכנסת הקודמת, הוכיח בפעם השניה שהוא משיג את מטרתו העיקרית: בית משפט מגוון ופלורליסטי יותר. ..." סער צודק בכך שבשני סבבי הבחירה האחרונים, שונה הרכב בית המשפט העליון, ושינוי זה הניב פרי כבר בהחלטה האחרונה על "חוק האזרחות". נכון גם שבדרך זו התמתנה ההתלהמות הציבורית סביב סוגיית עצמאותו של בית המשפט, התלהמות שמקורה בתופעת "האני צודק", עליה עומדת סיגן לעיל.
אלא שקריאת "האני צודק" הסמויה משהו של סער, מוקדמת מדי לטעמי. החוק שהציע אינו מבטיח שהתוצאה שראינו הפעם, כאשר הליכוד בשלטון ויו"ר הוועדה לבחירת שופטים הוא שר המשפטים של הליכוד, תפעל באותה מגמה ובאותה בולטות גם כאשר תשלוט בישראל ממשלה בעלת השקפות עולם אחרות. פתרון טוב הוא פתרון שאינו תלוי בקוניוקטורה רגעית של אישים, אלא במנגנון שאיזון פנימי קבוע מנחה את דרך פעולתו.
יתר-על-כן, סוגיית בין המשפט ודרכי התנהלותו אינה קשורה רק להרכבו הפרסונאלי, אלא גם למקור הסמכות ולתחומי הסמכות שלו, לבקורת הציבורית על פעולתו, למשך הזמן שראוי ששופט או נשיא בית המשפט יכהנו בו ועוד. בכל הנקודות הללו קיימת מחלוקת ציבורית קשה, משום שאסכולת נשיאי בית המשפט האחרונים (קרוב ל-20 שנות הגמוניה בניהולו) וחלק משופטיו, אינה מקובלת על חלקים רחבים בציבור הישראלי. שלוש סוגיות מרכזיות בהן מבוקר בית המשפט הן: א. גבול הסמכות של בית המשפט מול הכנסת כמחוקקת; ב. אחריות בית המשפט בפני הציבור ממנו הוא שואב את סמכותו ואותו הוא אמור לשרת ומול גורמים אחרים; ג. מקומו של המשפט היהודי בחקיקה הישראלית ובפסיקה הישראלית, בהשוואה למקורות אפשריים אחרים.
אין ספק שההרכב הפרסונלי של בית המשפט משפיע על התנהלותו בסוגיות אלה ואחרות. אולם באותה מידה גם אין ספק שזו החולשה הבולטת של המצב הקיים - תלות ההתנהלות ותוצאותיה המהותיות ביותר בהרכב הפרסונלי. לכן, אין רע בפסק זמן שהושג בדיון האינטנסיבי על בית המשפט ודרכו, בזכות ההסדר בין נאמן לביניש בסבב הבחירות האחרון של ארבעה שופטים. אולם זהו רק פסק זמן. חייבים לפתור את כלל הבעיות המרכזיות המעצבות את פעילותו של בית המשפט פתרון אוניברסלי וא-פרסונלי, ואסור לגרור רגליים בנושא זה. יוזמות חקיקה הן תמריץ טוב לחידוש הפעילות, כאשר תהליך חקיקה מספק את הבמה עליה נערכים הדיונים הציבוריים ואת מסגרת הזמן בה יש לסיים את התהליך.
הסדרי פשרה בסוגיות קשות עדיפים, אך בין הסדרים כאלה. נדרשת הכרעה דמוקרטית. כאשר ישנה הכרעה תחיקתית או מינהלית בנושא שנוי בויכוח, וההכרעה מיושמת בהחלטיות ויעילות, נחלש גם הויכוח הציבורי בשאלת "האני צודק". מאידך-גיסא, העדר הכרעה הוא שמן על מדורת המאבקים הסזיפיים שעיקרם דברנות-יתר מתלהמת, ועשיית-חסר בולטת ומתסכלת.
חייבים לנוע קדימה, לטפל בבעיות, להציע פתרונות ישומיים ולבצעם. בעיות שמעסיקות את רוב הציבור הן בעיות שמפריעות במידה כזו או אחרת לרוב הציבור. פתרונן, גם אם אינו מקובל תמיד על כולם, מסיר אותן מסדר היום לפחות לפרק זמן מסוים. חוסר הכרעה, מחדד ומרעיל את הדיון הציבורי, כאשר כל דעה מבקשת לקנות לעצמה עמדת יתרון לקראת ההכרעה המתקרבת. מאחר שכבר אמרנו שאין מי שצודק בכל או צודק תמיד, הרי שיש מקום לאחר שנוסה פתרון מסוים, לחזור ולבחון את התוצאות על-רקע הציפיות ולתקן במידת הצורך. כשמתנהלים תהליכים סדורים מסוג זה, קטן מאוד הצורך בדיון בשאלה "מי צודק" (שאלה שמקורה בתסכול על חוסר מעש), ותשומת הלב עוברת לדיון בשאלה מהו הפתרון הראוי יותר, עכשיו.
