בדיון הרחב על דמותה של עזה צבי ז"ל, שעלה לאחר פטירתה ב'חדשות בן עזר' , ב'
הארץ', ובמקומות נוספים, דיון שיש בו ברכה לעצמה וכבוד לדמותה, עולה אשת ספרות, מהחוג החיצוני של היצירה ניתן לומר, אך מעוררת השראה. אני עצמי, כמי שתרם לדיון הזה, בדבריי במוסף הארץ, וכמי שספג גידופים מעליבים על דבריו, סבור שהיא באמת הייתה דמות מלווה, דמות שסבה במעגל היצירה החיצוני, אבל הקרינה השראה על סובביה.
אני מתכוון לכך שכמעט ולא כתבה פרוזה טהורה או שירה. עיקר כוחה היה במסה הספרותית. שתיים ממסותיה, שציין לטובה גם משה גנן, הן המסות על אביה רפאל צבי, ועל השיר 'הנסי הקטן' של אלתרמן. אותו הכרתי לאחרונה טוב יותר, בשל גילויי על תרומתו של
משה ליפשיץ ל'אל תתנו להם רובים'. שני השירים 'התאומים' כשירי מחאה קברטיים, של אלתרמן.
דמויות מלוות ומעוררות השראה כאלה הן מסימניה הבולטים של הוויה ספרותית פוריה ויצירתית. וכשבאים להגדירן במשפט קצר, נוהגים לומר - עזה צבי הייתה אשת ספרות מובהקת. לא משוררת מובהקת, לא מחזאית מובהקת, לא מתרגמת מובהקת, לא מספרת מובהקת. אבל קצת מכל אלה - כן מובהקת...תמהיל שובה לב, מסתבר, שגרם ליוצרים שונים להזדקק לחוות דעתה לשיפוטה ולמחמאותיה. כמובן שעדותו של אהוד בן עזר מדבריו של פנחס שדה עליה היא הבולטת שבין העדויות החשובות.
פנחס שדה התוודה בפניו שאכן שיקע את דמותה, הרוחנית או הממשית, אין לזה חשיבות כרגע, ביצירתו. וכולנו מופתעים בכל פעם מחדש מהרלוונטיות הבלתי מתכלה של כתבי פנחס שדה. כאשר הכתיבה הרומניסטית 'הקונפקציונית' , התפורה היטב, ה'עשויה', הסדרתית, נמאסת עלינו, ובצדק, כי סופרינו הידועים ממחזרים עצמם לדעת, אנחנו נמלטים אל מי המעיין החיים של כתיבתו של פינחס שדה. ואולי יבוא יום ודווקא שקיעי דמותה של עזה צבי בכתבי שדה, מבעד לעדותו של אהוד בן עזר, יהיו החשובים ביותר לזכירתה.
סיפור הסכסוך הספרותי
אביא כאן בקצרה את סיפור הסכסוך הספרותי שנפל בינינו. כמובן יהיו שיטענו שאני מעין מתחזה, הנתלה בדמותה של עזה צבי המנוחה, כדי להקנות חשיבות לכתיבתי. כך טענו כמה טוקבקיסטים עוינים ב'הארץ'. אבל לא כך היו הדברים באמת. ולגדף תמיד אפשר. למדתי לקח נחמד בענייני גידופים לאחר פרסום הממואר שלי עליה.
בשנת 1996 יצא לאור, בעריכתו של עודד פלד, בהוצאת 'גוונים', ספרי
'ציפור הסבך הכחולה'. כינסתי שלוש נובלות באכסניה אחת. הארוכה שביניהן,
'איל צעיר בירושלים' מספרת את סיפורו של משורר מתחיל, מוכה בהלם קרב מתמשך, שעולה לירושלים, להירפא. הוא מקווה שהצלילה בים הטכסטים היהודיים והעבריים העתיקים תביא לו מזור. בסיפור עוברת גלריה של אנשים שהוא פוגש בשתי שנות לימודיו ושהותו בעיר הקודש, לאחר הדיכאון העמוק והעצב הכבד של מלחמת יום הכיפורים.
בין השאר כתבתי על כמה שמועות מרושעות, ספרותיות בעיקר, ששמעתי בעת שהותי בירושלים. י"ד אברמסקי היה אחד ממקורותיי, דב סדן היה אחד מהם, דן עומר הנושכני היה אחד מהם, ואחרים. במשפט מוסגר אומר שאני חסיד גדול של המרושעות בכתיבה הספרותית. אני רואה בה תפיסת מידה הולמת של ריחוק הכרחי מהגיבורים. אחת השמועות נסבה על המשוררת זלדה ועל בנות חבורתה. נאמר שם שהיא הקיפה עצמה, או שהן הקיפוה מעצמן, בחוג צמוד ומסור של 'אומרות שירה' מסורות. ושבחוג הזה הילכו סממנים פמיניסטיים מובהקים אך גם סממנים של אהבת נשים את הנשים.
אינני רוצה להרחיק לכת, וגם בסיפור המקורי לא הרחקתי לכת. לא כתבתי ולו פעם אחת, שהיו שמועות שבחוג ה'אומרות שירה' הצמוד של זלדה, היו הלכי רוח לסביים. השמועות סיפרו על לבוש בכלי לבן, על טקסי היטהרות ועל שיגיונות פולחניים כאלה ואחרים, שזלדה ונאמנותיה ערכו. אך לא כתבתי ולו פעם אחת שעזה צבי נכללה בחוג הזה, או יונה וולך, או אחרות. אהבתי להסב בקפטריה של בית הספרים, שנקבצו בה רכלנים ספרותיים מקוריים ומבריקים, ושאבתי מהם מה ששאבתי, ושמרתי מה שסיפרו בכליי ליום שאזדקק.
הקוראת היחידה שקראה את ספרי
הייתי בטוח שספרי, שלא נמכר, גם לא נקרא. נדפסו עליו כמה ביקורות פושרות, במדורי הספרות של העיתונות, ואני כבר עברתי עליו לסדר היום. והנה, להפתעתי, לאחר כמה שנים, ניהלתי עם עזה צבי שיחה טלפונית 'תקופתית' בעניין כתבי אבי המנוח, שנמצאים בעיזבונו של אביה, רפאל צבי. ולפתע בלי שום התראה היא החלה נוזפת בי וכועסת בטלפון במלים נרגשות וקשות שלא כדרכה המתונה.
הסתבר לי באיחור, שעזה צבי קראה כל מילה בנובלה
'איל צעיר בירושלים', ומייד גם הבחינה בשמועות המרושעות ששתלתי בסיפור. היא כל כך כעסה עליי, עד שאמרה את המשפט שהבאתי גם במוסף 'הארץ':
אילו הייתי צעירה יותר ועשירה יותר - הייתי תובעת אותך למשפט! כך ממש, מילה במילה, רשמתי לעצמי תוך כדי שיחה. ומאז לא שבו יחסי הרעות שלנו, שנשענו על ימי ילדותה וביקוריה בעין החורש, לתקנם. כל שיחה הייתה מסתיימת בנפנוף אצבע מאשימה שלה - מבעד לשפופרת הטלפון כמובן - על החטא שחטאתי בעיוות דמותה הכול-כך יקרה לה, של המשוררת זלדה. וכך למרבה האבסורד, הקוראת היחידה שקראה את ספרי, הפכה גם להיות המאשימה העקשנית שלי, על סילופים אי דיוקים שלא לומר שקרים של ממש!
ואולי משום כך, ולא רק משום הבלגן הנוראי שאפיין את חייה, גם לא הזדרזה לחפש ולמצוא עבורי את המחזות האבודים, שאבי, אליהו פורת ז'ל, תירגם עבור החוג הדרמטי הנפלא שלנו, שאביה, הבמאי הדגול רפאל צבי, הנהיג במשך שנים רבות. אני מקווה שכעת משנפטרה, יביאו יורשיה, מי שלא יהיו, את עיזבונה העשיר, ובתוכו גם את מסמכי רפאל צבי - לידיעת הציבור. אם בארכיון התיאטרון ע"ש
ישראל גור שבהר הצופים בירושלים, ואם בארכיונים אחרים.
