על סערה בכוס מים

מי שנאומו הסרקסטי צריך לעורר סימן אזהרה, הוא רופא הנשים (במיל.) אחמד טיבי, שהצליף במיכאלי. כדאי לנתח את השדה הסמנטי (המכנה משותף) של דברי טיבי. ובכן, אנסטסיה מיכאלי היא "שופכת" ובכלל "נדפקה לה האינסטלציה". היא גדלה ב"ערוגות הזבל" של "רוסיה ביתנו" וכמי ש"אחוזת אמוק" ראוי להכתיר את המעשה שלה כ"כוס אמוק". נו, כמה רמזים מיניים בוטים אפשר להכניס לנאום כה קצר - ומה משמעות הרמזים המיניים האלה כשהם נאמרים על אישה ממוצא רוסי? אגב, לאורך כל נאומו, נמנע טיבי מלקרוא בשמה המלא אלא רק "אנסטסיה", שהרי מבחינת אחמד אין לאנסטסיה משפחה או זהות, אלא היא סטריאוטיפ מיני ואתני מהלך... היכן הפמיניסטיות שיצלבו את טיבי על לשונו הגסה, על הסטריאוטיפים הגזעניים והמיזוגיניים¹ שהשתמש בהם? האם דבריו אינם נכללים תחת הכותרת "הדרת נשים", או בעצם "שנאת נשים ממוצא רוסי"?

ועוד הנחת יסוד בנאום טיבי - העולים מ"רוסיה" (מונח כולל למדינות ברית המועצות לשעבר) אינם באמת ישראלים ולא ישראל היא ביתם, אלא רוסיה. טיבי מקפיד להצהיר שהוא "בעל-הבית" שהיה פה לפני כן. ובכן, מר טיבי, לפני שאבותיך הגיעו לכאן, לפני שדיברו פה ערבית, לפני שהאיסלאם כבש כל חלקה טובה והשמיד את שרידי הנוכחות היהודית על הר הבית, הרבה לפניך, הייתה פה מדינה יהודית שהתקיימה באופן זה או אחר כאלף שנה. שעה שאבותיך עוד סגדו לאלילים שונים ומשונים, עמד על הר הבית בירושלים מקדש יהודי לאל אחד, זה שאבותיך אימצו כאלפיים שנה לאחר מכן. הם למדו עליו מפי אבותינו. "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים, וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים", כדברי עגנון בנאום פרס הנובל. בשל תהפוכות ההיסטוריה, הגיעו יהודים גם למזרח אירופה ומשם חזרו הביתה, לארץ ישראל, שמאז שגלינו לא קיבלה שום אומה ולשון שהקימו פה מדינה אחרת. הארץ הזאת, מר טיבי, חיכתה כאם נאמנה לבניה ולבנותיה. ומה באשר לרמזים המיניים המבישים שטיבי שיבץ בנאומו? אפשר להחיל עליו את דברי חכמינו: "אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו". את הניקוד אשאיר לכם...