יהדות נורמלית

"אין הקדושה מושגת על-ידי קיום מצוות 'דתיות', אם במקביל רומסים את המצוות המוסריות האנושיות", כותב הרב יצחק שוארקי², ומרחיב: "שלמות האדם מושגת רק בהקשר החברתי [...] העיסוק בארבע אמות של ההלכה בלבד הוא פרי הגלות". ואכן, קהילות שלמות נטשו דרך "לטובת" ספר. ספר הלכות וצמצום טעם מצווה ל"אסור" ו"מותר" וסוגיות חברתיות חשובות שמסתכמות במילה או שתיים. הסיפור הקצר שהובא בפתיחה מבטא קהות-חושים של יהודים בני זמננו שנקלעו לחור השחור החרדי. סוגיית "מחללי שבת בפרהסיה" עברה כמה גלגולים ואין דנים אותם כיום כדין עובדי כוכבים, אולם ישנם זרמים קיצוניים ואנשים הדבקים בכך. גם "יין של מחללי שבת" לא רלוונטי למציאות כיום. כך הסביר הרב יוסף משאש³: "...ואלו היהודים שבזמננו שמחללי שבת בפרהסיא, אין מי שמכריח אותם לזה, רק אהבת הבצע והמותרות". הרב משאש הבין כי רוב הציבור אינו שומר שבת כיום. הברירה להרחיקו, ממזיגת יין, מעלייה לתורה, תביא את התוצאה הפוכה: "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה [...] רבים עתה המחללים שבתות ה' ורוב משאינו ומתננו הוא עימהם, ותמיד עמנו בחברה, נכנסים לבתינו, ונכנסים לבתיהם [...] ויש סעודה ומשתה של מצווה, שלא נשב עימהם יחד, ובפרט בבבתיהם [...] ואם נבוא לאסור מגען ביין, אפילו ברמז קל ובתנועה קטנה, נצא לריב מהר ונבעיר את אש המחלוקת עד לב השמיים, ונגרום נזק גדול בידנו לעצמנו על-ידי איבתם ושנאתם, ואפשר שיבעטו אפילו במעט המצוות שעושים, ויכפרו בכל חלילה, ולכן ראוי להקל בדבר, אפילו מפני השלום לחוד, שגדול כוחו, שמחשש המחלוקת התירו לדחות איסור ומהטעמים הנזכרים אנו מקילים להעלותם לספר תורה". הרב משאש מפרק בעדינות, באומנות ובחכמה את תיק הנפץ החברתי – מכיוון שהוא מזהה שזהו תיק נפץ. מרחב שלם, והוא המרחב האנושי, הולך ונעלם. "הגשר הצר" שהכיל את כל רובדי החברה הישראלית תחת המעטה הנפלא של היהדות המגוונת, הפך לנהר צר מאוד, נהר אורתודוכסי הסוחף אחריו "חוזרים בתשובה" ודתיים נורמלים. החכמים הספרדים שמצאו את דרך המלך בסוגיות מורכבות ונעו בעדינות ובחוכמה, כאשר מעדיפים את דרך ההיתר ("כוחא דהיתרא"), הפכו לרבנים מחמירים, זאת מבלי לראות את טובתו של העם או החברה כולה. סוגיית אי-גיוסם והתבדלותם-האוטומטית של בני הישיבות לא תורמת, בלשון המעטה, לאחדות העם, זאת בניגוד לדעת תורה⁴ והרמב"ם⁵. למרבה האירוניה, נראה כי הדרך החרדית פיתחה דרך המנוגדת לתורה והפכה לתרבות שלמה.

הפעם היחידה בתנ"ך שהמילה "תרבות" מופיעה בו, היא בהקשר של ניסיון ההשתמטות של שבט ראובן ושבט גד מהשתתפות במלחמה והעדפת "גִּדְרֹת צֹאן (נִבְנֶה) לְמִקְנֵנוּ פֹּה". תרבות זו כונתה בפי משה רבינו "תרבות אנשים חטאים" [ויקרא ל"ב, י"ד], בהוכיחו את שבט ראובן וגד שביקשו להישאר בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ: "...האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?". משה רבינו הקצין והשווה את המעשה לחטא המרגלים, שהרי גם אלה חטאו ולא רצו לעלות לארץ ולהישאר במדבר מטעמי נוחות חברתית וסביבתית. מצוות תלמוד תורה אינה דוחה את הגיוס. המצווה והזכות לשרת בצה"ל היא הצלת ישראל. דווקא הציונות החילונית, "העגלה הריקה"⁶, היא שהגשימה את ה"אתחלתא דגאולה", הקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל. בישראל ישנם כ-700 אלף חרדים. הם לא יהודים יותר, הם לא דתיים יותר ואינם טובים יותר. הם הפכו את עצמם ל"יהודו-גלאט" ללא הכשר אלוקי או תורני. ההתנשאות הבד"צית מובילה לפילוג ולפירוד, ואף אסורה על-פי התורה. כאשר נבין את מטרתה, נחדל לקשר את דפוס ההתנהגות לתורה – משום שאין קשר. עטרת התורה אינה לשם קרדום לחפור בה, ואינה יכולה לשמש כלי לפרנסה: "אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה [את התורה] כלי לפרנסה", כותב הרמב"ם, ומסביר כי אין זו חובה לפרנס לומדי תורה: "...הביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחויב, לעזור לתלמידי חכמים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים"⁷, ומביא את הכתוב בויקרא [ט"ו, ל"א]: "דבר ה' ביזה". על תרבות הפרנסה יש מענה חריף ובלתי מתפשר בדברי הרב דוד חיים הלוי: "לעולם ידחק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הציבור. וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות [...] גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם"⁸. משה בחר במילה תרבות כדי להרחיב את כוונת ראובן וגד, ולא בכדי: מטרת התורה להרחיקנו מתאוות, לא על-ידי הינתקות, אלא (גם) על-ידי התעלות דווקא בתוך עולם משולב, בו יש את טרדות הפרנסה, החברה, הגיוס לצבא, וכל מה שיש במדינה נורמלית. החברה הדתית המתחרדת רואה את המודרניות כאויב, אך שכחה שעליה להתמודד איתה ולא לקלל אותה.

היהדות הספרדית הנורמלית "מציעה" שילוב של מורשת (מסורת) ואילו האורתודוכסיה החדשה-ישנה (שבה שותפים היום ספרדים ויוצאי עדות המזרח ש"חזרו בתשובה"⁹, ואולי אפשר שיכונו 'מזרחרדיים') "מציעה" ניתוק מהמסורת והתכנסות לתרבות שאינה משתלבת עם התפתחות ופתיחות אלא הסתגרות וסגירות. יצירות, פעילות רוחנית וחברתית, ספרי הגות יהודית נעלמים תחת הררי התפישה האורתודוכסית-אשכנזית-ליטאית. מגדלי הרוח והאור של תרבות יהדות ספרד הולכים ומתמוטטים ובמקומם נבנים מרתפי חושך של תרבות קיצונית, בדלנית ומצומצמת בעלת גוון אחד - בדרך-כלל שחור. מפלגת שס, שהייתה אמורה "להחזיר עטרה ליושנה", מתחקה אחר הדרך האשכנזית-ליטאית ולא משמשת כף מאזניים "נורמלי" שייתן מענה יהודי מרחיב ולא מצומצם. למעשה, תנועת שס הולכת נגד המסורת. החלטתו של הרב יוסף להכיר בגיור הצבאי הפכה נדירה בהתבדלותה מהחרדים האשכנזים, אך זו נשארה כעלה תאנה, אולי עלה תאנה פוליטי-צר ולא חברתי-כלל ישראלי. כיום, ניתן למצוא בקלות יוצאי עדות המזרח לבושים בגדים שחורים; אלה המאמצים את הלבוש, מאמצים גם את הדרך – הינתקות חברתית המנוגדת למסורת, לרוח התורה ולדברי חז"ל: "אל תפרוש מן הציבור" [אבות ב', ה'], ולתפישת הרמח"ל בעניין "מידת הפרישות". ניתן להבחין גם בתופעה של פרישות בתוך המשפחה. האווירה האורתודוכסית מביאה ל"דרך עוקפת" ומתעלמת תוך אצטלה "דתית" מהדרך המסורתית הסלולה. נשים המגדירות עצמן דתיות מתייעצות עם רבנים ללא ידיעת בעליהן, גם בפורומים באינטרנט. ערעור קדושת המשפחה וקבלת החלטות פנימיות הופכת חשובה פחות מאשר קיום הלכה בחוגים אלו. סיבה אחת לתופעה היא חוסר-ידע. אי-ידיעת השלם, הן מבחינת התורה, הן מבחינת החברה, הן מבחינת ההיגיון, שהרי התורה מתייחסת למכלול שלם של החיים האנושיים ולא רק לקיום "מצוות פרטיות". סיבה נוספת היא צמצום התורה לעיסוק בהלכות ובתלמוד תורה בלבד, במנותק מענייני חברה, משפחה ואדם, כאילו לא הם מטרת-העל. "החברה החרדית מקדשת את הספר (שולחן ערוך, א.ק) אפילו כנגד מסורת משפחתית", כותב הרב יצחק שוראקי¹⁰, שמעמיד את העניין כולו כיסוד העדפת המסורת הכתובה על המסורת החיה, אצל תרבות אשכנז, לעומת קהילת ספרד הרואה את היהדות כתרבות כחיה, דינאמית, מורכבת, שבה הגורם האנושי החי הוא הנופח חיים באותה תרבות¹¹. "עוד דוגמה לנורמליות הזו היא הלחץ האדיר על הפרדה בין נשים לגברים שקיים באורתודוקסיה האשכנזית - לחץ שלא קיים אצל הספרדים", אומר הרב אורי שרקי¹², ומסביר: "אמנם ישנה מחיצה, אבל כשמוציאים ספר תורה הנשים מנשקות אותו [...] בהרבה קהילות ספרדיות בחוץ לארץ, ביום כיפור, בזמן ברכת כוהנים של תפילת נעילה הנשים היו נכנסות לעזרת הגברים ונעמדות מתחת לטלית של בעליהן. בהתרגשות הגדולה של סיום היום הקדוש רצתה המשפחה להיות יחד [...] היום אף רב לא מתיר לעשות דבר שכזה, אבל זוהי דוגמה לנורמליות המשפחתית שהייתה קיימת בבית הכנסת". שרקי מדבר גם על "הנורמליות הקיימת בבית הכנסת הספרדי". אין דבר יותר זר למסורת שבה גדלתי מאשר מניין של "בני תורה", מניין של אברכים. בבית הכנסת שלי יושבים אנשים שלפי החזות שלהם הייתם משייכים אותם ל'רחוב', אך הם מרגישים בבית ויודעים להתפלל. בבית כנסת אשכנזי ספק אם הם היו נכנסים, ואם היו נכנסים, כולם היו מסתכלים עליהם". "הרב אוירבך גם סבר שאת ההלכה יש לקבוע על-פי המסורת של הדורות", אומר שרקי. "כששאלוהו אם מותר להכין סלט ביצים בשבת - שכן ההכנה כרוכה בהרבה ספקות לגבי איסורי שבת - הוא ענה: 'מותר, כי סבתא שלי הייתה מכינה סלט ביצים בשבת', והוסיף: 'וגם אם לא אמצא הסבר מספק מבחינת ההלכה, עדיין יהיה מותר כי הסבתא שלי נהגה כך'".

הנורמליות הספרדית בעיני הרב שרקי היא גם שיקול הדעת של רב בתוך מרחב של חברה. הוא מצר על העובדה שסוגיות חברתיות ממעלה ראשונה נפתרות בדרך האורתודוכסיה ולא בדרך האידיאולוגיה – המשלבת באומנות בין דרך התורה לטובת כלל הציבור. "צריך להבין שהמאמץ ההלכתי שהוא עשה נובע מעמדה שלפיה גם הלכידות של הקהילה היא ערך, ערך דתי אם תרצו", אומר הרב שרקי בראיון נדיר. "עמדות כאלה מצויות גם ביהדות האשכנזית, אבל הן יותר נדירות. למשל, את הרב אוירבך שאלו פעם האם מותר לערוך סמינריון עלייה בחו"ל, כשידוע שחלק מהמשתתפים יגיעו בשבת עם עגלות ילדים בלי 'עירוב'. הוא ענה לשואל: 'האישה טובעת בנהר ואתה שואל שאלות?!'". ניהול סוגיות מורכבות מסתכם היום במילה או שתיים. זוהי אינה מילה או פסיקה, אלא חומה המפרידה בין בני עולמות. שלום הבית, למשל, הוא החשוב ביותר, אך כאשר בורות כללית וקיצוניות דתית נספגת בעורקי האדם הדתי, דבר זה הוא בגדר "אילן שענפיו מרבין ושרשיו מעטין", כפי שחוכמת ההלכה של האדם הדתי מרבה ממעשיו החברתיים, "והרוח באה ועוקרת והופכת על פניו"¹³. בעידן שבו ההיגיון המסורתי-יהודי נעלם ומחליף אותו הרעיון שהגיע מהחברה היהודית באירופה ש"כל המחמיר תבוא עליו ברכה", הכיוון ברור: מובלעת חרדית, בתוך עם מתקדם, ההופכת דרך לרעיון ולא רעיון לדרך. רעיון האחידות של התפישה החרדית-אשכנזית הולך ומחליף את רעיון האחדות של העם כולו. דבר זה מביא לריחוק הציבור הכללי ומעודד התנערות מאחריות אישית וממילא מביא לכפירה בעיקר. פרישת הציבור החרדי-דתי ("חרדתי") מנוגדת לדרך התורה. פרשנות הרמב"ם ל"לא תתגודדו" [דברים י"ד, א']: "...וכתוב 'לא תתגודדו' לא תיעשו אגודות אגודות"¹⁴, אוסרת לעשות שני בתי-דין. עניין הבד"צים הוא דוגמה לכך. אין שום סיבה לעקוף את כשרות הרבנות הראשית לישראל, אלא מסיבות פוליטיות פנימיות שאינן קשורות בתורה, בדרך ארץ, ב"דתיות יתר", ואף לא בכשרות "גבוהה" יותר.

לא רק לעולם ה"חילוני" יש אופנות. גם לעולם הדתי יש אופנה. אופנת ההחמרות הדתית מסתכמת בהתלהבות דתית. להחמיר זה טוב. למה? ככה. החמרה איננה "יותר" אלא אחר. החמרה איננה מצווה. נהפוך הוא: ישנן "החמרות" המנוגדות לתורה, ודאי לרוח היהדות המכילה בתורה אלפי גוונים ושבעים פנים. חלק מההחמרות הקיימות כיום חסרות בסיס; ראשית כל, האם קיים הסבר להחמרות? האם אדם מחמיר יודע מדוע עליו להחמיר ובאיזה עניין? מה הם המניעים להחמרה? האם כלל מותר להחמיר? האם אלה המחמירים מקיימים את כל דפוסי ההתנהגות שהתורה מצווה בהווייתה וכלשונה ורק אז מתפנים איש-איש לחומרתו והחמרתו? כבר כתב על כך הרמח"ל בספרו הידוע "מסילת ישרים", בעניין "מידת הפרישות": "קדש את עצמך במותר לך, וזאת היא הוראתה של המילה עצמה, 'פרישות', רוצה לומר, להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו, שאוסר על עצמו דבר התר, והכוונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו". על כך כתב שלמה המלך בקהלת: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם" [קהלת ז', ט"ז]. במורה הנבוכים, יצירת ההגות הפילוסופית, הגדיר הרמב"ם את שביל הזהב כ"מידת הבינוניות", שהיא דרך האמצע. בספר ההלכות, "משנה תורה", כתב: "הדרך הישרה - היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם" [א, ד]. התוצאה של ההחמרות יוצרת פנאטים של החמרות המתחרים ביניהם מי יותר פנאט ומי מתקין יותר תקנות ואוסר יותר איסורים. אם תאמר לדתי ממוצע, או לחרדי פשוט, כי קיים איסור להחמיר, הוא יביט עליך בבוז עד לעג, כחלק מהיוהרה וההתנשאות הדתית הקיימת בחוגים מסוימים. זוהי אינה אלא דעת תורה, והרי חכמינו ז"ל אמרו, לא דיך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים¹⁵? "ההחמרה אינה סימן ליראת שמיים גדולה יותר", אומר הרב שרקי, "במיוחד כאשר היא באה על חשבון אחדות האומה. [...] חשוב לזכור שההלכה עצמה אומרת שישנן דרישות שלא ניתן לדרוש מכל אדם"¹⁶.

אופנת ההחמרות הביאה את העולם הדתי-חרדי ליצור אווירה של פסילת הרבנות. כך צמחו להם הבד"צים-עוקפי רבנות. אני הייתי עד לחוצפה "בשם ההחמרה" בטיסת אל-על: אדם "מחמיר" בעל זקן עבות העדיף "להחמיר" ולהעליב את אחת הדיילות בפני כל, על שלא קיבל את מנת ה"גלאט-כשר" שלו. לאחר מכן השליך בפראות את המנה הכשרה על רצפת המטוס בכעס. השלכת אוכל, הלבנת פניה של הדיילת הפכו ללא חשובות ביחס ל"מנה הקדושה". לשמחתי, הדיילת הראשית השיבה לו כגמולו ואיימה עליו שאם לא ירים את האוכל לא יקבל את "המנה הקדושה". המנה הקדושה לא הוסמכה על-ידי הרבנות הראשית לישראל. האם פוסלי הכשרות נחשבים נשואים על-ידי אותה הרבנות? המחמיר – תבוא עליו ברכה?

הציונות ה"חילונית" היא שהגשימה למעשה את הערך של הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. היא הוליכה את הערכים המרכזיים בתוך מציאות שהתהוותה מאז הקמת המדינה. היא הגשימה את חזון התחלת הגאולה, כפי שכינה אותה הרב קוק: "אתחלתא דגאולה". הציונות ה"חילונית" מסרה את עצמה למען כיבוש הארץ, וראתה בארץ ישראל קיבוץ גלויות ואת מקום ההתיישבות הבלעדי של היהודים. אין צורך להבדיל בין יהודי ליהודי. כולם כשרים. אין צורך להביא את מנהגי הגלות לארץ ישראל, הרי לשם כך יצאנו מהגלות. אלה המבדילים עצמם מה"חילוניות", החושבים כי (רק) הם עצמם הסיבה לקיום העם, שאינם שותים יין הנמזג על-ידי אדם לא-דתי רחמנא לצלן, הדוחים אדם מלעלות לתורה, המתעלמים ממוסדות המדינה (פרט למשרד האוצר), המשתמטים משירות צבאי - אותם נמצא ודאי מושיטים יד לטרמפ חילוני בצמתי הארץ. אותם אלה שלא יישתו מחילוני שפתח את היין ודאי יתיישבו ברווחה ב"רכב חילוני". "חילונים", תעצרו להם, אף על-פי שאין דבר כזה, "חילונים", תנו להם שיעור: "ואהבת לרעך כמוך".

1. ידיעות אחרונות, 2.12.11 (הכוונה לרב אליקים לבנון, רב היישוב אלון-מורה, שהצהיר כי הוא מעדיף לעמוד מול כיתת יורים מאשר לשמוע אישה שרה). 2. הרב יצחק שוראקי, רב קהילת "יד רמה" בירושלים, מסורת בעידן המודרני, עמ' 11. 3. הרב יוסף משאש, 1892-1974, רב העיר חיפה לשעבר, דיין, פוסק, משורר. שימש רב ראשי של העיר תלמסאן (אלג'יר) בגיל 31. בעל גישה הלכתית ייחודית בעידן של תרומות וקידמה. 4. "לא תעמוד עם דם רעך" [ויקרא י"ט, י"ז], וגם: "אל יירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו-מפניהם" [דברים כ', ג'], לפי הרמב"ם הלה עובר על מצוות לא תעשה: "וכל המתחיל לחשב ולהרהר במלחמה, ומבהיל עצמו-עובר בלא תעשה", משנה תורה, הל' מלכים ומלחמות, ז, יח. 5. זוהי מלחמת מצווה: "ואיזו היא מלחמת מצווה-זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות - והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות, ה, א. 6. העגלה הריקה: "כך כינה החזון איש את הציונות החילונית. בן-גוריון הגיב בכעס: "ומה עם מצוות ישוב הארץ"? 7. פירוש המשנה לפרקי אבות. 8. הרב חיים דוד הלוי, מצות הצדקה, מסורת בעידן המודרני, עמ' 275. 9. בניגוד להלך הרוח ברחוב, חזרה בתשובה אינה שינוי הלבוש ואף לא חבישת כיפה או מגבעת, אלא וידוי דברים: "ומה היא התשובה-הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר 'יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו'" [ישעיהו נ"ה, ז']. משנה תורה, רמב"ם, הלכות תשובה ב, ג. 10. הרב יצחק שוראקי, רב קהילת "יד רמה" בירושלים, מסורת בעידן המודרני, עמ' 11. 11. שם, עמ' 11. 12. "נורמליות ספרדית", אתר כיפה, 16.11.10. 13. פרקי אבות, י"ז. 14. "ובכלל אזהרה זו, שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר-שדבר זה גורם למחלוקת גדולה: וכתוב "לא תתגודדו" [דברים י"ד, א'], "לא תיעשו אגודות אגודות". משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, יב, יח. 15. ירושלמי נדרים פ"ט, ה"ח, בתוך מסילת ישרים, בביאור מידת הפרישות, ע"מ משה חיים לוצאטו, הרמח"ל. 16. "קולא וחומרא", ל' בתשרי תשס"ג, שיעור (מתוך האתר של הרב שרקי - [קישור]).