וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם [שמות י"ב, מ'-מ"ב].
שלושה זמנים יש בפסוקים השלושה שלפנינו. יש עבר. מניין שנות גלות מצרים, מתחיל בברית בין הבתרים, בה הודיע הקדוש ברוך הוא לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" [בראשית ט"ו, י"ג]. שלושים שנה אחר חזיון ברית בין הבתרים נולד יצחק, הוא "זַרְעֲךָ" האמור בחיזיון, ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים - ארבע מאות שנה, הרי ארבע מאות ושלושים. הזמן של האומה מתחיל מרגע הבשורה על התהוותה. "
בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" [בראשית ט"ו, י"ח].
בַּיּוֹם הַהוּא הוא העבר. ויש הווה. "
בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", הוא ההווה. ויש עתיד. "שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לְדֹרֹתָם" הוא העתיד. הקו הישר של הקיום היהודי עובר דרך שלוש נקודות הזמן. "לֵיל שִׁמֻּרִים" האמור בפסוקים פעמיים, מפרש את הדבר. הראשון "לֵיל שִׁמֻּרִים
לַה' ", הוא לילה בו
שומר האלוהים את הבטחתו לישראל "לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בלי ארץ, בלי ריבונות מדינית, תוך מציאות של עבדות ורדיפות, רק מכוח אמנת-אמונה, טיפחו בני אברהם, יצחק ויעקב את תקוות החירות במציאות בה אבדה כל תקווה, והשביעו באמונתם את השמיים לשמור על ההבטחה. ה'שימורים' השני הוא "שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", לא ליוצאי מצרים בלבד, לא לחווים בגופם את השחרור אלא לבניהם אחריהם, "לְדֹרֹתָם", בכל עתיד, "לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" [שמות י"ג, י'].
כשם שהעבר הוא שומר סף הזמן אותו עובר ההווה אל העתיד, או כמו שהבריות נוהגות לומר,
"עם שאין לו עבר אין לו עתיד", כן העתיד הוא שומרו הנאמן של העבר, וצריכים על כן לחדש ולומר
"כי עם שאין לו עתיד, יאבד גם את עברו". בלי ברית בין הבתרים אין יציאת מצרים, אבל מי שלא ישמור ל'דורותם' את זכר "עצם היום הזה" של היציאה ממצרים, ישכח שהוא יצא, יהיה כמי שמעולם לא יצא, לא היה עבד ולא נגאל, כמי שמעולם לא הבטיחו האלוהים דבר, לא גלות ולא גאולה. חייו יתחילו איתו ויסתיימו איתו. קו היותו יעבור רק דרך נקודה אחת ולא דרך שלוש, או אם תרצו - הוא עצמו לא יהיה אלא פרודה מופרדת לחלוטין מכל הפרודות שהיו לפניו ומכל אלה שתבואנה אחריו.
אי-אפשר להתחיל לשמור את העתיד בעתיד.
"בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" צריכים להכין את
"לְדֹרֹתָם". מי שחי את הרגע ואין לו עניין, איך ייראה בעיני מי שיחיה אחריו, מי שאינו רושם מעשיו, אינו מתעד אירועים בהם היה שותף, אינו משקיע פרוטה שחוקה בכינוס ההווה שלו לתוך ספרים וארכיבים, יימחק. מי שלא מבין כי
היהדות היא טקסט, כי היא
בשורה מפני שהיא נקראת על-ידי כלל ישראל, לא רק מימים ימימה מקצה העולם ועד קצהו, אלא מפני שהיא נקראת מילה במילה מראשית הזמן ועד סופו, לא יבין לעולם את חידת היהדות. לא הארכיאולוגים, או ההיסטוריונים, או החוקרים למיניהם, שחשיבותם וכבודם ומקומם בטרקליני הדעת מקנה חוכמה לכלל ישראל ולכלל האדם עימהם, הם הארכיטקטים של הזיכרון התוסס והחי. חשיפת העבר אינה שקולה כנגד קיומו הלכה למעשה בכל הווה.
שחר השימורים של ישראל
מה שאנו קוראים, כל עם ישראל באשר הוא שם, בלילה אחד מימים ימימה ומילה במילה מאז ומכבר, יוצר את יציאת מצרים אשר אנו זוכרים. המצה שאנו אוכלים שנה בשנה ובכל דור ודור היא לחם העוני שנמצא לנו כשאולצנו ללבון לבנים ותבן לא ניתן לנו. השימורים המקוימים מקיימים את מה שאנו שומרים. המגילה את פורים. הנרות את חנוכה. נטילת הלולב את המזבח. הצום את החורבן. התכלית אינה אירוע מאירועי העבר. התכלית היא להטמיע לתוך הזהות את תמצית המשמעות של אירוע.
הטקסט של יציאת מצרים הוא צוואת חיים של קידוש החירות ושל עמידותה של התקווה במקום בו אבדה התקווה.
אפילו בגטאות ובאושוויץ עצמה, כתבו נדונים-למות-מחר את ההגדות של אתמול במילים של אתמול, על-פי מה שאמרו כל ישראל בכל מקום אתמול, כדי לקדש את הערך העליון של החירות וכדי לחוות אותה. הם סיפרו במקומות בהם שרפו את התקווה וקברו אותה באפר שנתגבה להררי תופת, את סיפור ניצחונה של התקווה.
"מתים שהחיה יחזקאל" אומר רבי אליעזר במסכת סנהדרין [דף צ"ב, עמוד ב'],
"עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו. מה שירה אמרו?... רבי יהושע אומר: שירה זו אמרו: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" [שירת חנה, שמואל א', ב', ו'].
רבי יהודה אומר: אמת משל היה. אמר לו רבי נחמיה: אם אמת - למה משל, ואם משל - למה אמת? אלא: באמת משל היה". במקום שהמוות בא ומהלך חופשי, אמרו שירה, נשבעו כי התחייה תבוא גם תבוא לאחר הדומייה. מול האלוהים שהדף נגדה נא לכל העולם כולו את עמו לשאול, שרו כי הוא האלוהים שיעלה את עמו מן השאול. המתים שקמו לתחייה היו משל? היו אמת? "
באמת משל היה", לא גם אמת וגם משל אלא מציאות סוריאליסטית שהייתה לריאליה, אמת לאמיתה בתוך משל שהיה לצוואה.
ליל השימורים במצרים הוא שחר השימורים של ישראל, עם עולם, לדורותם.